אלה אזכרה

  • לזכרה של רות טאובר 1919- 2015

    רות טאובר   1919 – 2015                                                אמי רות טאובר  לבית שינפלד נולדה ב-3.8.1919  בכפר לוגניאן  בשלזיה עילית אז בגרמניה. בגיל שנתיים עברו הוריה אלפרד וזלמה שינפלד לברסלאו בירת שלזיה ורכשו מפעל קונפקציה. עוד בילדותה  גילתה רות חוש לצבע ולעשייה אומנותית כאשר אספה  שאריות בד  צבעוניות  והדביקה אותם לפרוטומות של בובות ששמשו לעיצוב  חולצות.  בשנות נעוריה עם עלית הנאצים לשלטון  עזבה רות את בית הספר התיכון לבנות והחלה בלימודי אומנות בבית ספר לאומנות בברסלאו עירה. (היום ורוצלב בפולין). היא למדה ציור בבית הספר לאומנות  . במקביל  עבדה  כשוליה  במתפרה. הלימודים הפורמלים לא  הספיקו לה ולכן למדה  ציור אצל צייר יהודי בשם היינריך טישלר , שנספה בבוכנוואלד, וכיור ופיסול  אצל פסל בברסלאו. בבית ספר  הייתה רות היהודיה  היחידה והצעירה  מבין התלמידים.  הוצע לה להישאר ולהשלים את לימודי הפיסול אך  רות  פנתה לציונות ולהכשרה  לקראת עלייתה ארצה. יחד עם זאת לא זנחה  את  הכיור והפיסול.   בתנועת החלוץ הכירה רות את פליקס אבי ז"ל יחד היו בהכשרה והדריכו נוער יהודי בשלזיה עילית במסגרת תנועת "החלוץ" ופעלו במרץ  להעלותם ארצה בעליית הנוער.  הורי נישאו ב31.01.1938 ועלו יחד ארצה והיו בין מייסדי מושב שדה ורבורג בשרון. בשנים הראשונות  העבודה במשק הייתה  קשה.  במקביל  השתתפה  רות בפעילות ב"הגנה" .כאישה  צעירה   נשואה ללא ילדים שובצה לפלוגה  הנודדת של ההגנה למדה להפעיל רומה  רימון ועזרה ראשונה והשתתפה בתגבור  חניתה  מישובי חומה ומגדל. לימים הודתה שלשמחתה לא נאלצה לירות על   אף אחד.לאומנות לא היה  הרבה זמן פנוי. פה  ושם יצרה רות צעצועי ילדים בובות דובונים  ושטיח קיר יפהפה שליווה את ילדותי. ליום הולדת 5  קבלתי תיאטרון בובות שאמי יצרה.                                        כילד זכור לי  שלקראת נשפי פורים רבים  מהחברים בכפר באו להתאפר אצל אמי . את התחפושות שלי ושל אחי אורי אמנו כמובן תפרה בעצמה.  ב-1957  נולדה "תעשיית" הבובות הישראליות  תחת המותג RUTH TAUBER DOLLS OF ISRAEL . בשנים האלו חברים של הורי החלו לרכוש מכוניות פרטיות ורות יצרה עבורם בובות מזל  קטנות לתליה  על  המראה  במכונית. ליוצאי אירופה  דמות  מנקה הארובות הייתה דמות אהובה  ובפולקלור המרכז אירופי ידועה  כמביאת מזל,גם מכשפות על מטאטא ושוטרי תנועה  נחשבו במביאי מזל.  אחה הידידות של אמי הציעה  לה למכור את הבובות בחנות ברמת גן וכך זה התחיל.          הגורם העיקרי  להקמת  ה"תעשיה" הביתית  היה  הצורך  לשלם  את שכר הלימוד לבית הספר התיכון בכפר סבא  אליו נרשמתי  ב-1957. אבי וסבתי ז"ל היו סקפטיים . סבתי  שאלה " עם זה אפשר להרוויח  כסף ?" ואבי היה  מודאג  בעניין  המסים. כדרכה אמי הגשימה את רצונה ויחד עם כמה  חברות מן הכפר  החלה  בייצור הבובות. האווירה הייתה  עליזה ויצירתית  . החברה  הראשונה שהצטרפה הייתה  רוזל פינטוס ז"ל ולאחר מכן ואלי שטרן ז"ל שרה אונגר ז"ל ואחרות. ראשי הבובות היו חרוזי עץ , השלד  היה תיל מצופה בפלסטיק  הבגדים  משאריות בד צבעוני, ככובעים  שמשו פקקים של שפופרות  משחת שניים ותפוזים היו  חרצני  דובדבנים צבועים בכתום. הבובות נמכרו בחנויות בתל אביב  בין השאר גם במשכית שם הכירה אמי את רות דיין שניהלה את משכית.        אמי החלה להתפרסם ופנו אליה  גם  מירושלים ומלשכת התיירות הממשלתית,  גוף  שקדם למשרד התיירות. בובות בגדלים שונים   נרכשו  להצגה  בחלונות  הראוuה  של נציגויות  הלשכה  בחו"ל ואף למוזיאון הבובות  במונטריאול  בקנדה. בובות רות טאובר ייצגו את ישראל באירופה ובצפון אמריקה.  הטיפוסים כללו את הצברים כמובן , תימנים  בתלבושתם הצבעונית, חסידים עם  השטריימל והקפוטה, חיילים  וכל מיני טיפוסים  בד"כ עליזים ושמחים  ששיקפו  את חוש ההומור ואת שמחת החיים של אמי. גם בובות לתיאטרון למחזה כנר על הגג .ובתחילת שנות השבעים יצרה אמי בובות להצגת  פיטר  פן. את התפאורה  לפיטר  פן יצר גרפיקאי  צעיר בשם צבי נדב  שבמקרה  הפך לגיסי שנים אחדות  לאחר מכן.                 בשנים הבאות פסקה תעשיית הבובות ואמי טפלה בהוריה. עם לדת הנכדים הם  פונקו על ידה  בבובות  וחיות פרווה  מעשי ידי אמי. השאיפה ליצור לא עזבה  את אמי מעולם ויעידו  קישוטים בבית,  חלון  מצויר  בחדר אמבטיה ,צנצנות זכוכית מעוטרות וכפות עץ  מקושטות .אמי הגיעה  לגיל 95 ו8 חודשים. גם בשנותיה האחרונות שמרה על שמחה ואהבת חיים. ובמשמעת ייקית  עצמית הייתה ככל יכולתה ושמרה על עצמאותה.  אמא נפטרה  אחרי מחלה קצרה בערב פסח תשע"ה במיטתה בביתה  בניה ונכדיה לצידה.                                                                                            כתב  באהבה והערכה  גדולה  חנן טאובר 05/04/2015 יהי זכרה ברוך קרא עוד...
  • יצחק גדלוביץ ז"ל

    י יצחק גדלוביץ 1925 – 2015 יצחק הובא למנוחות בבית העלמין בשדה ורבורג ביום ראשון 26.4.2015 / ז' באייר תשע"ה יהי זכרו ברוך    קורות חייו  כפי שנכתבו ע"י בנו מנחם גלעד קרא עוד...
  • יהודה ארנון ז"ל 1928 – 2015

    הספד ליודיל"ה יקירי הספד אינו דבר פרידה, כי איני נפרדת ואיני יכולה להיפרד,  הרי איך וכיצד אדם נפרד מעצמו מבשרו ומנשמתו, ככתוב :" על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד." ואני, מתוך שנות חיי, רק  17 שנים חייתי בלעדי יהודה.  וכל שנותי ,חייתי אתו ואותו. ושפר עלי גורלי שיכולתי  לצרפו  אל משפחתי  באהבה הדדית ולחיות שנים יפות יחד. הכרתי את יהודה  במסיבה חנוכה ,עדין תלמידה, חצי שנה לאחר קום המדינה, יהודה כבר חייל בפלמ"ח, מה שכבר היה "גדול בעיני", התחלתי לקבל ממנו מכתבים, ואני כמובן הייתי עסוקה בעניינים נוספים או שכלל לא ידעתי איך כותבים מכתבים לחייל, כמובן שלא עניתי. לפתע הגיע מכתב נוסף ממנו וכשפתחתיו, היה בו דף ריק,  רמז דק, "אולי אין לך דפים." אפיזודה נוספת, באחת מפגישותינו הראשונות, יהודה נתן לי ספר באנגלית, אשר שמו בעברית  "מה יפית עמק נוי" ואמר לי קראי את הספר,  הוא נפלא,  ואחרי כן נשוחח עליו. מזלי היה שבאותה תקופה הוצג הסרט שהומחז מהספר. וכך יכולתי לשוחח עליו כאילו קראתיו. עוד הזכר אחד, אנו היינו 3 בנות בבית, עליזה, אני ורחל. אבא שלנו צבי ברגר למד אותנו זמירות שבת,בעברית אידיש ובארמית, לא הבנו מלה אחת מכל הנאמר, שרנו בשיבושים נוראיים,עד שיהודה הגיע לביתנו ושמע  את השיבושים המצחיקים שאמרנו, כמובן לאחר  שהוא שר נכון, בהדגשת כל מלה, דגש ושווא, הבנו את מלות השיר, מי שיודע, "הוא אשר דבר לעם סיגלתו" = הכוונה היא ל "הוא אשר דבר לעם סגולתו." אם לציין את ידיעותיו הרי שניתן היה ללמוד ממנו מבלי שהוא התכוון ללמד ומבלי שהתכוונו ללמוד, אך מאז תחילת פגישותינו למדתי ממנו רבות רבות והכל הכל. בשנות למודי  לתואר אקדמי, יהודה היה המורה הפרטי שלי. עזר לי בכל  מסגרות הלימוד ולציין שליהודה לא היה תואר אקדמי, אך הידע שלו היה הרבה למעלה מכך. וכל זאת ללא הגזמה. לא הייתי "אני" לולא יהודה לצדי. הכל אני חייבת לו. לחיות אתו לחיות לצדו, זו הרגשת כבוד. בכל שנותי לידו לא נאמרה מלה אחת שאינה מלת כבוד. אופיו הבסיסי היה בנוי במלת כבוד. כבוד להוריו ולמשפחתו, להורי ולמשפחתי ולכל הסובבים אותו. כבוד רב היה לו לנושא התורה  והיהדות, הוא לא הסכים שיזרקו  סוכריות בבית הכנסת כל עוד ספר התורה מונח  פתוח על השולחן, רק לאחר סגירת ספר  התורה, מותר לזרוק סוכריות. שיחות באמצע התפילה, בעיניו לא מכובד לדבר בעת התפילה, אפילו בימי חוליו, כשהתקשה לקום, בעת התפילה, בתנועות ידיים בקש ממני לעזור לו לעמוד ולפנות לצד מזרח, כי בשעת התפילה אין מדברים, שיחות ודיבורים סתם. גברים בלי כיפה בתחומי בית הכנסת נראו בעיניו כחסר כבוד  למקום ולכבוד התורה, ולא לשווא כינתה אותו אחת מבנות הכפר "השמים הרוחניים" של שדה ורבורג. תפילתו כשליח ציבור היתה  מעומק הלב, לא רק מן הפה ולחוץ אלא יוצאת מן הלב, ולכן הקפיד על כל מלה שתאמר בכוונה מלאה ברגש מלא, עיניו אורו כשהיה רואה את בית הכנסת מלא  במתפללים,וכשהצבור היה שר אתו הרגשתי ממקום מושבי שהוא נותן את כל כולו לתפילה, תפילתו יצאה מן הלב ונכנסה ללב. כי לכל מלה כבודה. ואכן, בכל מקום שהגיע אליו מיד נתקבל בכבוד  רב. אפילו בעת עבודתו כמתדלק בתחנת דלק, אמרו לו אנשים שאין זה מקום מתאים לכישוריו. ואכן, הוא נתקבל לעבודה בבנק,עד להגיעו למשרת מנהל  בנק. גם יחסו לעובדים אף לא היה כשל "בוס". הוא היה  אחד מן  החברים  ועמיתים להישגים. עלי לציין  בתודה שאף באו לנחמנו. דמותו המחנכת  והמשפיעה היתה מיד בהכרות  הראשונה עמו. כמובן יחסו לארץ ישראל דבקותו במדינת ישראל  וערכיה. הוא העריך את מעשי  אבותיו שעלו ארצה בתחילת המאה הקודמת, חיו בצנעה רבה, דבקותם בדתם ומסירותם לארץ  היתה נר לרגליו. כל המחתרות, כולן, היו קדושות בעיניו, וגם צודקות. כמובן, שמיד עם הכרזת  הגיוס, יהודה התגייס לפלמ"ח ונלחם במסלול לטרון, באב–אל- וואד  ובפריצת הדרך לירושלים, וזאת, במסגרת הגדוד הרביעי, הרא"ל. בהגיעם לקרית ענבים, למעין בסיס, לא היה מטבח כשר. יהודה מיד נטל על עצמו את המשימה, כדי שחבריו יוכלו לאכול. הוא נתקבל בברכה כי דאגתו לחבריו  החיילים היתה בראש מעיניו. נמצאים בידינו מכתבים שיהודה כתב להוריו, גם בנושא זה, וגם כדי  שתוסר דאגה מלבם. יש לציין בכל הליכותיו את הצניעות, הענווה וערכיו הציוניים. אנו זוכרים כי בסיום תפילות יום  הכפורים,  יהודה האיץ בנו לשיר  3 שירים 1. לשנה הבאה בירושלים הבנויה 2. אדון עולם 3. התקווה אלה בדיוק בסיסי אפיו וערכיו ליהודה יקירי, "מי  יעלה  בהר קודשו, נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי" – זה אתה.אני חייבת לסיים את דבר ההספד בתודה ובהוקרה לכל המשתתפים באבלנו, המשפחה הידידים ולכל תושבי הכפר שהעניקו לנו הרגשת בית ותמיכה. היו ברוכים, חנה ארנון ל' סיוון תשע"ה בס"ד . דוד יהודה  שלי ! 66   שנים ליווית אותי. פלמל'ה קראת לי. היית   לי  כאב, מחנך, מלמד, נוזף וכמובן  גם תומך, גאה, מלווה,  אוהב  ומחבק. "ואני הדָרךָ ראיתי, אימרתך שמעתי , ומה אהבתי תורתך" היית לי אוהלה של תורה ושכינה  ואהבת מולדת, דעותיך הנחושות נטמעו בי. אמרת, שמי שאין לו חלק באלהי ישראל  ומי שאינו מרגיש בכך,  יכול להיות אדם כשר וטוב, אבל יהודי לאומי הוא לא!  כאבת את המתרחש והתאכזבת  שהארץ שלמענה לחמת כפלמח"ניק  ובשאר מלחמות ישראל אינה עומדת  בסטנדרטים  הגבוהים שלהם ציפית, ולא פעם בקשת שהאנגלים יחזרו כי אנו לא ראויים. בבדיחות דעת, בקשת להפגש עם משה רבנו, כדי לספר לו כמה הוא צדק, שהעם הזה לא ראוי  לכל חסדי  האל   ולתורתו.  ועכשיו תשב  במחיצתו  ותדסקסו  את הנושא ותתפלספו ותתפלפלו. ואני, מה יהא עלי? מי ייעץ לי בכל התהיות והשאלות, מי יגיד מה נכון ומה לא, מי יקיים במשפחה את כל האירועים השמחים, כמו בריתות, ברי מצוה ומי להבדיל יקיים אזכרות ויקרא "אל מלא רחמים"? והנורא  מכל, נגוניך  וקולך  נ ד מ ו .  אך הם יתנגנו בי  לעולמי עולמים. הנה אתמול בבקר,  בעוד אתה נושם את נשימותיך האחרונות, מצאתי את עצמי ממלמלת את  תפילת "נתנה תוקף", "בראש השנה יכתבון, וביום צום כפור  יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו",  אוי, מי תאר  לעצמו  שכך יהיה. בית הכנסת היה  בבת עיניך, מרכז  אישיותך וישותך, שמרת עליו  כאילו  היה רק שלך, במסירות ואהבה  אין קץ, והנה בפעם האחרונה בדרך האחרונה שבה פסעת זה היה בדרכך לבית הכנסת, ומכאן  אתה יוצא  בדרך זו לדרכך האחרונה.  רבי נחמן  מברסלב אומר "גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם משם אתה יכול לדבק עצמך אליו" מלאכי שמים ירדו  וישאו  אותך על כפיהם,כמי שנושאים תינוק בזהירות  שלא  להכאיב ,ישר אל גן עדן.  למנוחת עולמים. ואנחנו כאן  דמעות עליך מורידין  והקב"ה סופרן ומניחן בבית הגנזים. תודה!! דוד יהודה על כל הזיכרונות והערכים. ואל תשכח כשיישמעו פעמי משיח  "מתחת לקשת רובינזון  אנחנו נפגשים, כל אנשי שדה ורבורג"  כמאמרך. אוהבת אותך לעולמים.. תלמה מרגולין (לבית שמיר)   קרא עוד...
  • תנחומים

    29/3/11 21/3/11 קרא עוד...
  • שרה אונגר זכרונה לברכה

    שרה אונגר 1924-2012 ביום ראשון 16.12.12 הובאה למנוחת עולמים  שרה אונגר חברתנו. כל ילדי שנות הארבעים והוריהם הכירו היטב את שרה שהגיעה לכפר כגננת מכפר סבא.  שמורה לה זכות ראשונים.  שרה הפכה לחברת שדה ורבורג עם נישואיה לאריק אונגר ז"ל שרה הייתה עטופה כל שנותיה בכפר במשפחה חמה ואוהבת שטפלה בה עד יומה האחרון.  ינעמו לך רגבי שדה ורבורג , שרה יקרה. יהי זכרך ברוך.   שרה  אונגר ותמר לייכט הגננות – 1952 מכתבו של צביקה וגנר מדרום אפריקה  16.12.12          SARA UNGER  HAS GONE Dear Edna, Israel, Israel, grandchildren and grand grandchildren of Sara & Eric,   We are sad to hear about the death of Sara. She was like a family to us, all and a sister to my late mother. Without her Sde – Warburg is shrinking for me. I used to see her and enjoy her stories and was always fascinated by her. I could joke with her as if she is my age, and in many cases younger.   Did you know that our house next door to you was the one which brought her lots of happiness for years to come? She met blue eyes in the kindergarten which later became the bedroom of my parents. Blue eyes was your father Eric, who impressed the Kfar Saba girls when he came riding on his horse, to dance in Cafe Migdalor. It is there that the young girls of Kfar Saba saw bue eyes for the first time. When she started working in Sde Warburg, your father Eric found the courage to pay a visit to see the new Ganenet (Sara was 18 and the only kindergarten teachers in Sde-Warburg for years) all the boys from Sde-Warburg were talking about. From there on, it was love in the first sight, wedding and great children Israel & Edna.   She was always there for my mother. When the war started Eric told her to go and slip at my mother’s house, only to make sure that my mother is not alone.   When my parents moved to Sde Warburg, Sara and my mom used to share the one water tap that was located between the two properties (meshakim). My mother with her Pila on the one side and Sara with her Pila and washing on the other side. Washing and talking.   You and Israel took her to hospital when her heartbeat hit the sky 150 bits per minutes.  There was no one else to take her. Danny & Motka where gone and Ima Niusia was stubborn to stay. ZYou took her with love to the hospital and visited her until I arrived. Toda Sara and Israel, we are all grateful to you.   As you know I was a sailor, working on Cargo and passenger ships. I used to bring home cheese, many time stinking cheeze from France and food from Naples (Na-apolie in Italy). May parents used to share it with Eric and Sara. Once, we were on anchor at sea next to Tel Aviv. First to board the ship was the police and customs. I was on shift when they called me to the Purser’s cabin to see the customs. I was sure that they caught me smuggling something and now I am in big trouble. I entered the Pursers cabin and saw the customs’ officer. Are you Zvi Wagner – Yes I said shaking all over. Eric sends his regards he said. Erick was the chief of customs in the Tel-Aviv and Lod at the time.  That was Eric – always thinking of us his own kids.   Sara, I miss you. I know that you kept your smile for me whenever I came, like a mother waiting for her son to come. You told me of your pain, but I have never seen you in pain, and you made it look so easy. The injection is taking the pain away you said, and you had to go regularly t get an injection. Israel & Edna were next to you at all time. I hope you did not suffer for long.   You did it right, and you did it your way. Surrounded with your own family like it should be for all, but very few are lucky to enjoy it. You were always proud and grateful for what Israel & Edna did for you, and you told me about it every year, as if I forgot it. Israel & Edna Toda, you did it for your mother and for your parents, and you can be proud of yourself. It may look like nothing for you, but very few children are doing it today for their parents. God bless you.   Sara, I just light a candle in memory of you and Erick, in memory of great people. Sde-Warburg lost today another giant, educator, mother and a good person.   To your children, grandchildren and son in-law Amihud I wish long life.   Zvi Wagner WESU Water Engineering Pty Ltd Eco-water treatment solutions Saving water, energy and the environment www.wizwater.com www.wesu.co.za M. +27-(0)83-377-8353, Tel, +27-(0)11-8037641     סיפורי ותיקים – ראיון עם שרה ואריק אונגר קרא עוד...
  • הנס להמן 1915 – 2011

    יום ראשון כ"ט בתמוז תשע"א 31.7.11 היום נפרדנו בזעזוע ובעצב מהנס להמן ומבנו- יואל. בשעת בין ערביים, כשקרני השמש המעודנות מלטפות את המצבות בבית העלמין בשדה ורבורג וצובעות אותן בצבעים רכים, הבאנו שנים מחברינו היקרים למנוחות. האב הנס בן ה- 96 שנפטר בשיבה טובה ובנו יואל בן ה-67 שבאופן פתאומי, לא צפוי נפרד מאיתנו. שניהם נטמנו באדמת המושב שאהבו כל כך. הנס נולד בשנת 1915 בדרמשטאט, גרמניה. איש חרוץ,צנוע, אוהב בריות. עלה ארצה והגיע למושב בשנת 1940 עם אשתו חנה לה היה נשוי 71 שנים. גידל במסירות את אורה בתו ויואל בנו. הם הקימו בחריצות רבה את משקם. עוד לפני עלייתו למד צילום. הנס תעד במצלמת "לייקה" משובחת שהביא עמו מגרמניה, במשך שנים רבות את אירועי הכפר, אנשיו, נופיו ואת המבנים. צילומיו הם עדות חשובה לשנותיו הראשונות של הכפר ומספרים את תולדות המקום ללא מילים. הנס היה איש- ספר, ידע שפות. כשחרשותו התגברה למדה חנה שפת סימנים ותרגמה עבורו את הנאמר או רשמה על דף. אנו נפרדים היום מהנס- מראשוני הכפר ובוניו. נזכור תמיד את עדינותו, אישיותו הנעימה וחיוכו המלבב. יואל, בן כפרנו היקר, בנו של הנס,יצא לגמלאות זה עתה. הוא התכונן לערוך ביום א' מסיבת פרידה לחבריו ב"תנובה" ולא זכה להגיע לרגע זה. מה היו תוכניותיו לעתיד? מה היו מאוויי נשמתו? לעולם לא נדע… ליווינו אותו למקום השלו ביותר בכפר, כשנוף שדות מעובדים ואדמת חמרה אדמדמה מסביב. אביו נטמן דקות ספורות לפניו במרחק קטנטן מקברו. בני משפחה וחברים עמדו נדהמים לנוכח שתי תלוליות אדמה טריות מכוסות בזרים כשליבם נקרע מצער. נוחו על משכבכם בשלום, יואל והנס היקרים. יהי זכרם ברוך. נורית שטרנברג קרא עוד...
  • יהודית עובדיה זכרונה לברכה

    יהודית עובדיה  1923-2012 ביום ראשון 16.12.12 נפרדנו בצער מחברתנו יהודית עובדיה לאחר מחלה ממושכת.  גם בתקופה האחרונה, כשפגשת אותה בטיול ביום שמש, קבלה פניך תמיד בחיוך רחב.  יהודית גידלה לתפארת ארבעה ילדים: יענקלה, רפי, אבנר ומירי ולצד תפקידה כאם עבדה קשה במשק החקלאי.  אהבה אנשים וביתה היה פתוח תמיד לאורחים.  אהבה את החיים והייתה מסורה לחבריה.  בית שדה ורבורג משתתף בצערו של  אלי בעלה , ילדיה ונכדיה.  יהי זכרה ברוך. קרא עוד...
  • קטל ולטר 1925 – 2011

                                קטל וורנר בחגה ה- 50 של שדה ורבורג – 1988     קטל- נעמי ורנר-ולטר     בית שדה ורבורג נפרד היום מקטל לאחר מחלה קשה ודעיכה ארוכה. נאמר "היא נגאלה מייסוריה" אך הלב כואב ובוכה. אישה קטנת קומה, צנועה, חרוצה, אשת משפחה חמה ואהובה על חבריה. מוכנה תמיד לעזור לכל מכל הלב בנפש חפצה.   קטל הגיעה לכפר בגיל 14 עם אחותה הבכורה, דורלי רוזנבלט ז"ל בעקבות אביהן אלפרד-"פפה ורנר" שהיה חיל-החלוץ עם קום הכפר. נערות צעירות, מנומסות שמיד החלו לעזור בעבודות הבית והמשק. האם הגיעה לארץ לאחר שחיסלה את עסקי המשפחה בגרמניה. בשל הצורך בידיים עובדות, קטל שלימים הפכה לנעמי, לא המשיכה את לימודיה בארץ וכל כולה התמסרה למשק הנבנה. את בעלה, גבריאל ולטר ז"ל, הכירה בכפר. חתונתם הייתה הראשונה בכפר ובבית העם. לצד בעלה, תרמה רבות למושב המתפתח. גם בימים קשים, מעולם לא התלוננה ותמיד הסבירה פנים לכל החברים. ביתה וליבה היו פתוחים לכל. קטל ממייסדי שדה ורבורג, חוותה על בשרה את 73 שנות הכפר על הקשיים והשמחות. היא תישאר תמיד בזיכרוננו ובפינה חמה בלבנו. מי ייתן ותנוח בשלווה בין רגבי שדה ורבורג העוטפים אותה באהבה. יהי זכרה ברוך.   נורית שטרנברג 1.8.11       קטל ולטר – ראיון עם ותיקים  קרא עוד...
  • מרים גרוצקי פזה ז"ל

    מרים-גרוצקי-פזה 1927 – 2013 מרים, אחותה של שרה אונגר, הלכה לעולמה לאחר מחלה ממושכת ואישפוז ארוך. מרים גדלה והתחנכה בכפר סבא עד לנשואיה עם בן המושב מק פזה. צעירים ונמרצים, עברו לשדה ורבורג למשק 49 ושם עסקו בגידול פרחים. למרים ומק נולדו בן ובת-צביקה ובת-שבע. בשנת 1962 מכרו את המשק ועברו לפתח תקוה שם חיה מרים עד יום מותה. היא הותירה בעל, בן החי בקנדה, בת המתגוררת בפתח תקוה, 6 נכדים ו-5 נינים. מרים נגאלה מיסוריה והובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בסגולה ב–3.2.2013 יהי זכרה ברוך. דברים על קברה של מרים – קוראת בת שבע. רעייה אהובה, אמא יקרה, סבתא וטגם סבתא רבא טובה שלנו . בחודש הבא היינו אמורים לחגוג לך 86 שנות חיים. חיים שלמים ומלאים בהיסטוריה, שנים קשות במדינה חדשה שרק הוקמה ואת תמיד דאגת, טיפלת ואהבת את הבית והמשפחה – את אבא, צביקה ואותי. אני יודעת שזה מעגל החיים אבל זה לא מקל, קשה להתנתק מאמא. לצערנו הרב, בשבועיים האחרונים לא שמרו עליך כפי שקיווינו וציפינו שישמרו, כאבת הרבה ואנחנו איתך. אני מקווה שעכשיו את נחה על משכבך בשלום, שפגשת את אחותך שרה זכרונה לברכה האהובה, כל החיים היה לכן קשר הדוק של אחיות בלב ובנפש וכנראה שהרגשת ששרה נפטרה לפני שישה שבועות וייחלת להיות איתה שוב. אמא, מבטיחה לך שתמיד נספר ונזכור את הדאגה והחיוך שלך ברגעים מאושרים, שומרת, עוזרת ובעיקר אוהבת. יהי זכרך ברוך תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן! בת שבע קרא עוד...
  • דברים לזכרו של דודי קליינמן – המורה שלנו

      דודיק מורי ומחנכי   למדתי בביה"ס בצופית במחזור כ"א אשר סיים בשנת 1960. מחנכנו היה דודיק. לא דוד, לא קליינמן. פשוט דודיק – על כל המשתמע מהכינוי: חוסר פורמליות ביחסים עם התלמידים, קירוב והתעניינות אמיתית בכל הקורה אותם, לצד סמכות מורית הנקנית מתוקף האישיות ולא מתוך הכללים המקובלים והמצופים. לכל תלמיד בכיתה היה דודיק שלו. אני רוצה לספר על דודיק שלי: הגעתי לכיתה המופלאה של מחזור כ"א באמצע כיתה ו' (בבי"ס שמונה-שנתי כמקובל בימים ההם). הייתי בוגרת מערכת החינוך הקיבוצית על כל מעלותיה ומגרעותיה, ואשר הצד הלימודי לא היה הצד החזק בה. מיד עם הגעתי בלטו הפערים הלימודיים בכל המקצועות, ובאופן מיוחד באנגלית וחשבון. במצבנו הכלכלי הירוד לא יכלו הורי להרשות לעצמם מורים פרטיים ואמי נרתמה למשימה כמיטב יכולתה. לקראת סיום השנה קיים דודיק מפגש אישי עם כל תלמיד. נכנסתי לפגישה בפיק ברכיים, משוכנעת כי הוא עומד לספר לי כי יהיה עלי ללמוד שנה נוספת בכיתה ו'. למען האמת לא הצלחתי כל-כך להבין על מה הוא דיבר ורק חיכיתי לפסק הדין הנורא. כשדודיק הודיע על סיום הפגישה שאלתי בקול רועד אם הוא לא מוריד אותי כיתה, ולהפתעתי הגמורה הוא הסביר לי כי זה לא עלה כלל על דעתו וכי הוא מאמין ביכולתי להדביק את כל הכיתה בהקדם. יצאתי מהמפגש כשאני בעננים – לא מאמינה כי כך שפר גורלי. הצד הלימודי היה רק פן אחד במפגש הבלתי נשכח עם דודיק כי לבד מהיותו מרצה מרתק, בקי ומאתגר הוא עסק גם בחינוך: בהתמודדות עם המתחים החברתיים בכיתה, בשיחות על אהבת אדם ואהבת העם והמדינה ובטיפוח היכולות השונות של תלמידיו. כך הוא פתח לפני בכיתה ז' את האפשרות לביים את "מפצח האגוזים" של צייקובסקי והופעה לפני ההורים והחברים מהכיתות האחרות. כמורה לשעבר אינני יכולה לדמיין מורה אשר במשך כחודש ימים מפסיק ללמד ומאפשר לתלמידיו לחוות "דרך הרגליים" יצירת אמנות בבימוי אחת התלמידות, מתוך הכרה חינוכית ברורה של חשיבות האירוע בדרכם. ואכן חוויה זו הייתה חוויה מעצבת מבחינתנו – כפי שעולה משיחות על חברי. גם לאחר כחמישים שנה מזכירים זאת בכל מפגש יזום או מקרי. אני זוכרת את דודיק שאינו מפחד להודות בחולשותיו. לדוגמא: הוא טען כי מעולם ולעולם לא ידע להבחין בין שניים לשתיים. הוא פתר את הבעיה בהמצאת המושג "שְתְנֵיֵים"! הוא גם הסביר לנו כי כאשר אנו פורצים באמצע השיעור בצחוק שאינו מבין את פשרו הוא תמיד מסתובב ללוח ובודק אם מכנסיו סגורים… זכור לי במיוחד הטיול השנתי לאילת לקראת סיום ביה"ס: חמישה ימים – שעות ארוכות אינסופיות – במשאית, ודודיק עמנו כמובן ואינו מנצל את זכותו לשבת בנוחיות בקבינה של הנהג. כבר ביום הטיול הראשון פנתה אליו שולה כהן בבקשה כי יפסיק לקרוא לה שולמית. דודיק התנה את הסכמתו בכך שהיא תצליח לפנות אליו עשר פעמים ברציפות וללא טעות בתואר "מר קליינמן דוד", כשכל טעות שולחת אותה לתחילת הספירה. במשך חמישה ימים ארוכים ניסתה שולה להצליח במשימה וכשלה פעם אחר פעם. לאחר הטיול דודיק כינה אותה עד סוף הלימודים לפי בקשתה. דודיק היה לי מופת למורה אהוב שהעניק לנו תלמידיו חוויה חינוכית בלתי נשכחת, והיה אחד הגורמים המשמעותיים לבחירתי לעסוק בחינוך במהלך חיי הבוגרים. יהי זכרו ברוך.   צפור תבור רוזנטל 5.10.11                   בשם קבוצתנו, אנו מבקשים להביע השתתפות בצערה של יהודית פאר, ארכיונאית במושב גן חיים על מות אחיה דוד אגמון ז"ל ודינה קליינמן גיסתו. דודי , כפי שנקרא בפי מכריו, היה דמות ציבורית ידועה בעל ידע היסטורי רב על תולדות המושבים באזור ובמיוחד על גן חיים. לימד שנים רבות בבית ספר צופית והעמיד דורות רבים של תלמידים. את דעותיו פרסם בבלוג של אדמתי ואת סיפוריו-זיכרונותיו פרסם באתר של מושב  גן חיים  תנחומינו  למשפחה, ליהודית, לדינה קליינמן, חברתנו לצוות ארכיון שדה ורבורג ולבית גן-חיים.   יהי זכרו ברוך. ביום שני 12.9.12 התקיימה בגן חיים אזכרה לדודי קליינמן במלאת שנה לפטירתו. מובאים בזאת דבריה של ורדה גנזך – תלמידה ממחזור כ"א. דודיק   יקר ! בין מגוון  תפקידיי  לאורך השנים במערכת החינוך  הנני  מורה להוראת התיאטרון אחד מתרגילי הבמה  הנם: לו יכולת לפגוש את  האיש מה היית אומר לו? היית לי מורה  לחיים,מורה  דרך  כשהגעתי לחברה מגובשת  ואני  חדשה , ביישנית הגעתי מעיר  לחיי מושב , לשלוש  השנים האחרונות של בית הספר היסודי. שנים כה משמעותיות בשלב התפתחותי של ילד. במהירות  ובמיומנות  ובעיקר בהערכה  זיהית את  הפוטנציאל שבי. ואני זקפתי קומה . כל שיעור אתך היה בגדר חוויה ,אהבתי כל יום לימודים. לימים  שהפכתי אני לאשת חינוך העוסקת בהוראת ילדים ומבוגרים בטוחה שאותם ציוני דרך  ששתלת  בי/בנו התלמידים האירו לי את   דרכי ,הלכו והולכים עמי לאורך כל הדרך. כך צריך להיות מורה לתלמידיו- משהו קצת אחר מכולם. אנשים מסוגך  הם יחידי  סגולה אל אנשים מסוגך  תמיד  חשים געגוע. ועל כך  הייתי אומרת לך :  זכיתי !!! תודה!!! ורדה  גנזך– יונגרמן כותבת-מספרת- משחקת  15.9.12      קרא עוד...