דברים לזכרו של דודי קליינמן – המורה שלנו

 

דודיק מורי ומחנכי
 
למדתי בביה"ס בצופית במחזור כ"א אשר סיים בשנת 1960. מחנכנו היה דודיק. לא דוד, לא קליינמן. פשוט דודיק – על כל המשתמע מהכינוי: חוסר פורמליות ביחסים עם התלמידים, קירוב והתעניינות אמיתית בכל הקורה אותם, לצד סמכות מורית הנקנית מתוקף האישיות ולא מתוך הכללים המקובלים והמצופים.
לכל תלמיד בכיתה היה דודיק שלו. אני רוצה לספר על דודיק שלי:
הגעתי לכיתה המופלאה של מחזור כ"א באמצע כיתה ו' (בבי"ס שמונה-שנתי כמקובל בימים ההם). הייתי בוגרת מערכת החינוך הקיבוצית על כל מעלותיה ומגרעותיה, ואשר הצד הלימודי לא היה הצד החזק בה. מיד עם הגעתי בלטו הפערים הלימודיים בכל המקצועות, ובאופן מיוחד באנגלית וחשבון. במצבנו הכלכלי הירוד לא יכלו הורי להרשות לעצמם מורים פרטיים ואמי נרתמה למשימה כמיטב יכולתה. לקראת סיום השנה קיים דודיק מפגש אישי עם כל תלמיד. נכנסתי לפגישה בפיק ברכיים, משוכנעת כי הוא עומד לספר לי כי יהיה עלי ללמוד שנה נוספת בכיתה ו'. למען האמת לא הצלחתי כל-כך להבין על מה הוא דיבר ורק חיכיתי לפסק הדין הנורא. כשדודיק הודיע על סיום הפגישה שאלתי בקול רועד אם הוא לא מוריד אותי כיתה, ולהפתעתי הגמורה הוא הסביר לי כי זה לא עלה כלל על דעתו וכי הוא מאמין ביכולתי להדביק את כל הכיתה בהקדם. יצאתי מהמפגש כשאני בעננים – לא מאמינה כי כך שפר גורלי.
הצד הלימודי היה רק פן אחד במפגש הבלתי נשכח עם דודיק כי לבד מהיותו מרצה מרתק, בקי ומאתגר הוא עסק גם בחינוך: בהתמודדות עם המתחים החברתיים בכיתה, בשיחות על אהבת אדם ואהבת העם והמדינה ובטיפוח היכולות השונות של תלמידיו. כך הוא פתח לפני בכיתה ז' את האפשרות לביים את "מפצח האגוזים" של צייקובסקי והופעה לפני ההורים והחברים מהכיתות האחרות. כמורה לשעבר אינני יכולה לדמיין מורה אשר במשך כחודש ימים מפסיק ללמד ומאפשר לתלמידיו לחוות "דרך הרגליים" יצירת אמנות בבימוי אחת התלמידות, מתוך הכרה חינוכית ברורה של חשיבות האירוע בדרכם. ואכן חוויה זו הייתה חוויה מעצבת מבחינתנו – כפי שעולה משיחות על חברי. גם לאחר כחמישים שנה מזכירים זאת בכל מפגש יזום או מקרי.
אני זוכרת את דודיק שאינו מפחד להודות בחולשותיו. לדוגמא: הוא טען כי מעולם ולעולם לא ידע להבחין בין שניים לשתיים. הוא פתר את הבעיה בהמצאת המושג "שְתְנֵיֵים"! הוא גם הסביר לנו כי כאשר אנו פורצים באמצע השיעור בצחוק שאינו מבין את פשרו הוא תמיד מסתובב ללוח ובודק אם מכנסיו סגורים…
זכור לי במיוחד הטיול השנתי לאילת לקראת סיום ביה"ס: חמישה ימים – שעות ארוכות אינסופיות – במשאית, ודודיק עמנו כמובן ואינו מנצל את זכותו לשבת בנוחיות בקבינה של הנהג. כבר ביום הטיול הראשון פנתה אליו שולה כהן בבקשה כי יפסיק לקרוא לה שולמית. דודיק התנה את הסכמתו בכך שהיא תצליח לפנות אליו עשר פעמים ברציפות וללא טעות בתואר "מר קליינמן דוד", כשכל טעות שולחת אותה לתחילת הספירה. במשך חמישה ימים ארוכים ניסתה שולה להצליח במשימה וכשלה פעם אחר פעם. לאחר הטיול דודיק כינה אותה עד סוף הלימודים לפי בקשתה.
דודיק היה לי מופת למורה אהוב שהעניק לנו תלמידיו חוויה חינוכית בלתי נשכחת, והיה אחד הגורמים המשמעותיים לבחירתי לעסוק בחינוך במהלך חיי הבוגרים.
יהי זכרו ברוך.
 
צפור תבור רוזנטל
5.10.11
 
כתה ו' 1958 מחזור כ"א
             
 
בשם קבוצתנו, אנו מבקשים להביע השתתפות בצערה של יהודית פאר, ארכיונאית במושב גן חיים על מות אחיה
דוד אגמון ז"ל
ודינה קליינמן גיסתו.
דודי , כפי שנקרא בפי מכריו, היה דמות ציבורית ידועה בעל ידע היסטורי רב על תולדות המושבים באזור ובמיוחד על גן חיים.
לימד שנים רבות בבית ספר צופית והעמיד דורות רבים של תלמידים.
את דעותיו פרסם בבלוג של אדמתי ואת סיפוריו-זיכרונותיו פרסם באתר של מושב  גן חיים 
תנחומינו  למשפחה, ליהודית, לדינה קליינמן, חברתנו לצוות ארכיון שדה ורבורג ולבית גן-חיים.
 

יהי זכרו ברוך.


ביום שני 12.9.12 התקיימה בגן חיים אזכרה לדודי קליינמן במלאת שנה לפטירתו.

מובאים בזאת דבריה של ורדה גנזך – תלמידה ממחזור כ"א.

דודיק   יקר !

בין מגוון  תפקידיי  לאורך השנים במערכת החינוך  הנני  מורה להוראת התיאטרון

אחד מתרגילי הבמה  הנם:

לו יכולת לפגוש את  האיש מה היית אומר לו?

היית לי מורה  לחיים,מורה  דרך  כשהגעתי לחברה מגובשת  ואני  חדשה , ביישנית

הגעתי מעיר  לחיי מושב , לשלוש  השנים האחרונות של בית הספר היסודי.

שנים כה משמעותיות בשלב התפתחותי של ילד.

במהירות  ובמיומנות  ובעיקר בהערכה  זיהית את  הפוטנציאל שבי.

ואני זקפתי קומה .

כל שיעור אתך היה בגדר חוויה ,אהבתי כל יום לימודים.

לימים  שהפכתי אני לאשת חינוך העוסקת בהוראת ילדים ומבוגרים בטוחה שאותם ציוני דרך  ששתלת  בי/בנו התלמידים האירו לי את  

דרכי ,הלכו והולכים עמי לאורך כל הדרך.

כך צריך להיות מורה לתלמידיו- משהו קצת אחר מכולם.

אנשים מסוגך  הם יחידי  סגולה

אל אנשים מסוגך  תמיד  חשים געגוע.

ועל כך  הייתי אומרת לך :  זכיתי !!! תודה!!!

ורדה  גנזך– יונגרמן

כותבת-מספרת- משחקת

 15.9.12


  

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *