אלה אזכרה

  • קריסטינה טביש 1922-2014

    נפרדים מקריסטינה  1922 – 2014 יש משהו מיוחד באוירה של לפנות ערב אביבי בבית העלמין בשדה ורבורג. המצבות צבועות באורה הרך של שמש נעימה  ברושים שראשיהם מתנשאים אל-על נעים ברוח קלילה וציוצי צפרים- לכאן ליווינו את חברתנו קריסטינה טביש ביום חמישי 10.4.14 משפחתה העניפה וחברים עמדו סביב הקבר הטרי והקשיבו למילים שליטפו אותה  בהרבה הערכה ואהבה. אשה יקרה שבחרה לעזוב את מולדתה ומשפחתה בפולין וללכת אחרי בן זוגה לארץ זרה ומוזרה. קריסטינה השאירה שובל של זכרונות מתוקים בלב אוהביה. יהי זכרה ברוך. ??????????? כריסטינה וסטשק בימים היפים שלהם קרא עוד...
  • נפרדים מליאון לזבניק

    לאון לזבניק 1918 – 2014 בשיבה טובה נפטר חברנו, לאון לזבניק  לאון החזיר נשמתו לבורא בביתו, בשלווה, כשברוש נכדו  לצידו. לאון, ניצול שואה, עלה ארצה עם משפחתו  מפולין בשנת 1957 יחד עם רוזה רעייתו ז"ל, בנו חיים ז"ל, הבנות אסתר וחיה. לאחר כחצי שנה במעברת כפר-סבא, עברו לשדה ורבורג – להרחבה כאן חי עד יומו האחרון. הלוויה תתקיים ביום  חמישי  15.5.14 בשעה 16:00 בבית העלמין במושב. תנחומינו לבנות אסתר וחיה ולכל המשפחה. יהי זכרו ברוך   קרא עוד...
  • נפרדים מרות טייץ

    רות טייץ 1921 – 2014        ביום חמישי 5.6.2014 בשעות בין הערביים נפרדנו מחברתנו רות טייץ שהובאה למנוחות בבית העלמין בשדה ורבורג. רות הגיעה למושב יחד עם  בעלה חיים ז"ל  בשנת 1938 – שנת הקמתו של הישוב. נולדה בברסלאו  – שלזיה. בת בכורה למשפחת פיזה. אחות למק ולגד. תנחומים לבנות עינת ואורית ולכל בני משפחה. יהי זכרה ברוך    קרא עוד...
  • נתליה הוניגשטוק ז"ל

    נתליה הוניגשטוק זכרונה לברכה תובא למנוחת עולמים בבית העלמין בשדה ורבורג ביום שני 25.8.14 בשעה 12:00 תנחומינו לאניטה והמשפחה. יהי זכרה ברוך בית שדה ורבורג קרא עוד...
  • לזכרה של רות טאובר 1919- 2015

    רות טאובר   1919 – 2015                                                אמי רות טאובר  לבית שינפלד נולדה ב-3.8.1919  בכפר לוגניאן  בשלזיה עילית אז בגרמניה. בגיל שנתיים עברו הוריה אלפרד וזלמה שינפלד לברסלאו בירת שלזיה ורכשו מפעל קונפקציה. עוד בילדותה  גילתה רות חוש לצבע ולעשייה אומנותית כאשר אספה  שאריות בד  צבעוניות  והדביקה אותם לפרוטומות של בובות ששמשו לעיצוב  חולצות.  בשנות נעוריה עם עלית הנאצים לשלטון  עזבה רות את בית הספר התיכון לבנות והחלה בלימודי אומנות בבית ספר לאומנות בברסלאו עירה. (היום ורוצלב בפולין). היא למדה ציור בבית הספר לאומנות  . במקביל  עבדה  כשוליה  במתפרה. הלימודים הפורמלים לא  הספיקו לה ולכן למדה  ציור אצל צייר יהודי בשם היינריך טישלר , שנספה בבוכנוואלד, וכיור ופיסול  אצל פסל בברסלאו. בבית ספר  הייתה רות היהודיה  היחידה והצעירה  מבין התלמידים.  הוצע לה להישאר ולהשלים את לימודי הפיסול אך  רות  פנתה לציונות ולהכשרה  לקראת עלייתה ארצה. יחד עם זאת לא זנחה  את  הכיור והפיסול.   בתנועת החלוץ הכירה רות את פליקס אבי ז"ל יחד היו בהכשרה והדריכו נוער יהודי בשלזיה עילית במסגרת תנועת "החלוץ" ופעלו במרץ  להעלותם ארצה בעליית הנוער.  הורי נישאו ב31.01.1938 ועלו יחד ארצה והיו בין מייסדי מושב שדה ורבורג בשרון. בשנים הראשונות  העבודה במשק הייתה  קשה.  במקביל  השתתפה  רות בפעילות ב"הגנה" .כאישה  צעירה   נשואה ללא ילדים שובצה לפלוגה  הנודדת של ההגנה למדה להפעיל רומה  רימון ועזרה ראשונה והשתתפה בתגבור  חניתה  מישובי חומה ומגדל. לימים הודתה שלשמחתה לא נאלצה לירות על   אף אחד.לאומנות לא היה  הרבה זמן פנוי. פה  ושם יצרה רות צעצועי ילדים בובות דובונים  ושטיח קיר יפהפה שליווה את ילדותי. ליום הולדת 5  קבלתי תיאטרון בובות שאמי יצרה.                                        כילד זכור לי  שלקראת נשפי פורים רבים  מהחברים בכפר באו להתאפר אצל אמי . את התחפושות שלי ושל אחי אורי אמנו כמובן תפרה בעצמה.  ב-1957  נולדה "תעשיית" הבובות הישראליות  תחת המותג RUTH TAUBER DOLLS OF ISRAEL . בשנים האלו חברים של הורי החלו לרכוש מכוניות פרטיות ורות יצרה עבורם בובות מזל  קטנות לתליה  על  המראה  במכונית. ליוצאי אירופה  דמות  מנקה הארובות הייתה דמות אהובה  ובפולקלור המרכז אירופי ידועה  כמביאת מזל,גם מכשפות על מטאטא ושוטרי תנועה  נחשבו במביאי מזל.  אחה הידידות של אמי הציעה  לה למכור את הבובות בחנות ברמת גן וכך זה התחיל.          הגורם העיקרי  להקמת  ה"תעשיה" הביתית  היה  הצורך  לשלם  את שכר הלימוד לבית הספר התיכון בכפר סבא  אליו נרשמתי  ב-1957. אבי וסבתי ז"ל היו סקפטיים . סבתי  שאלה " עם זה אפשר להרוויח  כסף ?" ואבי היה  מודאג  בעניין  המסים. כדרכה אמי הגשימה את רצונה ויחד עם כמה  חברות מן הכפר  החלה  בייצור הבובות. האווירה הייתה  עליזה ויצירתית  . החברה  הראשונה שהצטרפה הייתה  רוזל פינטוס ז"ל ולאחר מכן ואלי שטרן ז"ל שרה אונגר ז"ל ואחרות. ראשי הבובות היו חרוזי עץ , השלד  היה תיל מצופה בפלסטיק  הבגדים  משאריות בד צבעוני, ככובעים  שמשו פקקים של שפופרות  משחת שניים ותפוזים היו  חרצני  דובדבנים צבועים בכתום. הבובות נמכרו בחנויות בתל אביב  בין השאר גם במשכית שם הכירה אמי את רות דיין שניהלה את משכית.        אמי החלה להתפרסם ופנו אליה  גם  מירושלים ומלשכת התיירות הממשלתית,  גוף  שקדם למשרד התיירות. בובות בגדלים שונים   נרכשו  להצגה  בחלונות  הראוuה  של נציגויות  הלשכה  בחו"ל ואף למוזיאון הבובות  במונטריאול  בקנדה. בובות רות טאובר ייצגו את ישראל באירופה ובצפון אמריקה.  הטיפוסים כללו את הצברים כמובן , תימנים  בתלבושתם הצבעונית, חסידים עם  השטריימל והקפוטה, חיילים  וכל מיני טיפוסים  בד"כ עליזים ושמחים  ששיקפו  את חוש ההומור ואת שמחת החיים של אמי. גם בובות לתיאטרון למחזה כנר על הגג .ובתחילת שנות השבעים יצרה אמי בובות להצגת  פיטר  פן. את התפאורה  לפיטר  פן יצר גרפיקאי  צעיר בשם צבי נדב  שבמקרה  הפך לגיסי שנים אחדות  לאחר מכן.                 בשנים הבאות פסקה תעשיית הבובות ואמי טפלה בהוריה. עם לדת הנכדים הם  פונקו על ידה  בבובות  וחיות פרווה  מעשי ידי אמי. השאיפה ליצור לא עזבה  את אמי מעולם ויעידו  קישוטים בבית,  חלון  מצויר  בחדר אמבטיה ,צנצנות זכוכית מעוטרות וכפות עץ  מקושטות .אמי הגיעה  לגיל 95 ו8 חודשים. גם בשנותיה האחרונות שמרה על שמחה ואהבת חיים. ובמשמעת ייקית  עצמית הייתה ככל יכולתה ושמרה על עצמאותה.  אמא נפטרה  אחרי מחלה קצרה בערב פסח תשע"ה במיטתה בביתה  בניה ונכדיה לצידה.                                                                                            כתב  באהבה והערכה  גדולה  חנן טאובר 05/04/2015 יהי זכרה ברוך קרא עוד...
  • יצחק גדלוביץ ז"ל

    י יצחק גדלוביץ 1925 – 2015 יצחק הובא למנוחות בבית העלמין בשדה ורבורג ביום ראשון 26.4.2015 / ז' באייר תשע"ה יהי זכרו ברוך    קורות חייו  כפי שנכתבו ע"י בנו מנחם גלעד קרא עוד...
  • יהודה ארנון ז"ל 1928 – 2015

    הספד ליודיל"ה יקירי הספד אינו דבר פרידה, כי איני נפרדת ואיני יכולה להיפרד,  הרי איך וכיצד אדם נפרד מעצמו מבשרו ומנשמתו, ככתוב :" על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד." ואני, מתוך שנות חיי, רק  17 שנים חייתי בלעדי יהודה.  וכל שנותי ,חייתי אתו ואותו. ושפר עלי גורלי שיכולתי  לצרפו  אל משפחתי  באהבה הדדית ולחיות שנים יפות יחד. הכרתי את יהודה  במסיבה חנוכה ,עדין תלמידה, חצי שנה לאחר קום המדינה, יהודה כבר חייל בפלמ"ח, מה שכבר היה "גדול בעיני", התחלתי לקבל ממנו מכתבים, ואני כמובן הייתי עסוקה בעניינים נוספים או שכלל לא ידעתי איך כותבים מכתבים לחייל, כמובן שלא עניתי. לפתע הגיע מכתב נוסף ממנו וכשפתחתיו, היה בו דף ריק,  רמז דק, "אולי אין לך דפים." אפיזודה נוספת, באחת מפגישותינו הראשונות, יהודה נתן לי ספר באנגלית, אשר שמו בעברית  "מה יפית עמק נוי" ואמר לי קראי את הספר,  הוא נפלא,  ואחרי כן נשוחח עליו. מזלי היה שבאותה תקופה הוצג הסרט שהומחז מהספר. וכך יכולתי לשוחח עליו כאילו קראתיו. עוד הזכר אחד, אנו היינו 3 בנות בבית, עליזה, אני ורחל. אבא שלנו צבי ברגר למד אותנו זמירות שבת,בעברית אידיש ובארמית, לא הבנו מלה אחת מכל הנאמר, שרנו בשיבושים נוראיים,עד שיהודה הגיע לביתנו ושמע  את השיבושים המצחיקים שאמרנו, כמובן לאחר  שהוא שר נכון, בהדגשת כל מלה, דגש ושווא, הבנו את מלות השיר, מי שיודע, "הוא אשר דבר לעם סיגלתו" = הכוונה היא ל "הוא אשר דבר לעם סגולתו." אם לציין את ידיעותיו הרי שניתן היה ללמוד ממנו מבלי שהוא התכוון ללמד ומבלי שהתכוונו ללמוד, אך מאז תחילת פגישותינו למדתי ממנו רבות רבות והכל הכל. בשנות למודי  לתואר אקדמי, יהודה היה המורה הפרטי שלי. עזר לי בכל  מסגרות הלימוד ולציין שליהודה לא היה תואר אקדמי, אך הידע שלו היה הרבה למעלה מכך. וכל זאת ללא הגזמה. לא הייתי "אני" לולא יהודה לצדי. הכל אני חייבת לו. לחיות אתו לחיות לצדו, זו הרגשת כבוד. בכל שנותי לידו לא נאמרה מלה אחת שאינה מלת כבוד. אופיו הבסיסי היה בנוי במלת כבוד. כבוד להוריו ולמשפחתו, להורי ולמשפחתי ולכל הסובבים אותו. כבוד רב היה לו לנושא התורה  והיהדות, הוא לא הסכים שיזרקו  סוכריות בבית הכנסת כל עוד ספר התורה מונח  פתוח על השולחן, רק לאחר סגירת ספר  התורה, מותר לזרוק סוכריות. שיחות באמצע התפילה, בעיניו לא מכובד לדבר בעת התפילה, אפילו בימי חוליו, כשהתקשה לקום, בעת התפילה, בתנועות ידיים בקש ממני לעזור לו לעמוד ולפנות לצד מזרח, כי בשעת התפילה אין מדברים, שיחות ודיבורים סתם. גברים בלי כיפה בתחומי בית הכנסת נראו בעיניו כחסר כבוד  למקום ולכבוד התורה, ולא לשווא כינתה אותו אחת מבנות הכפר "השמים הרוחניים" של שדה ורבורג. תפילתו כשליח ציבור היתה  מעומק הלב, לא רק מן הפה ולחוץ אלא יוצאת מן הלב, ולכן הקפיד על כל מלה שתאמר בכוונה מלאה ברגש מלא, עיניו אורו כשהיה רואה את בית הכנסת מלא  במתפללים,וכשהצבור היה שר אתו הרגשתי ממקום מושבי שהוא נותן את כל כולו לתפילה, תפילתו יצאה מן הלב ונכנסה ללב. כי לכל מלה כבודה. ואכן, בכל מקום שהגיע אליו מיד נתקבל בכבוד  רב. אפילו בעת עבודתו כמתדלק בתחנת דלק, אמרו לו אנשים שאין זה מקום מתאים לכישוריו. ואכן, הוא נתקבל לעבודה בבנק,עד להגיעו למשרת מנהל  בנק. גם יחסו לעובדים אף לא היה כשל "בוס". הוא היה  אחד מן  החברים  ועמיתים להישגים. עלי לציין  בתודה שאף באו לנחמנו. דמותו המחנכת  והמשפיעה היתה מיד בהכרות  הראשונה עמו. כמובן יחסו לארץ ישראל דבקותו במדינת ישראל  וערכיה. הוא העריך את מעשי  אבותיו שעלו ארצה בתחילת המאה הקודמת, חיו בצנעה רבה, דבקותם בדתם ומסירותם לארץ  היתה נר לרגליו. כל המחתרות, כולן, היו קדושות בעיניו, וגם צודקות. כמובן, שמיד עם הכרזת  הגיוס, יהודה התגייס לפלמ"ח ונלחם במסלול לטרון, באב–אל- וואד  ובפריצת הדרך לירושלים, וזאת, במסגרת הגדוד הרביעי, הרא"ל. בהגיעם לקרית ענבים, למעין בסיס, לא היה מטבח כשר. יהודה מיד נטל על עצמו את המשימה, כדי שחבריו יוכלו לאכול. הוא נתקבל בברכה כי דאגתו לחבריו  החיילים היתה בראש מעיניו. נמצאים בידינו מכתבים שיהודה כתב להוריו, גם בנושא זה, וגם כדי  שתוסר דאגה מלבם. יש לציין בכל הליכותיו את הצניעות, הענווה וערכיו הציוניים. אנו זוכרים כי בסיום תפילות יום  הכפורים,  יהודה האיץ בנו לשיר  3 שירים 1. לשנה הבאה בירושלים הבנויה 2. אדון עולם 3. התקווה אלה בדיוק בסיסי אפיו וערכיו ליהודה יקירי, "מי  יעלה  בהר קודשו, נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי" – זה אתה.אני חייבת לסיים את דבר ההספד בתודה ובהוקרה לכל המשתתפים באבלנו, המשפחה הידידים ולכל תושבי הכפר שהעניקו לנו הרגשת בית ותמיכה. היו ברוכים, חנה ארנון ל' סיוון תשע"ה בס"ד . דוד יהודה  שלי ! 66   שנים ליווית אותי. פלמל'ה קראת לי. היית   לי  כאב, מחנך, מלמד, נוזף וכמובן  גם תומך, גאה, מלווה,  אוהב  ומחבק. "ואני הדָרךָ ראיתי, אימרתך שמעתי , ומה אהבתי תורתך" היית לי אוהלה של תורה ושכינה  ואהבת מולדת, דעותיך הנחושות נטמעו בי. אמרת, שמי שאין לו חלק באלהי ישראל  ומי שאינו מרגיש בכך,  יכול להיות אדם כשר וטוב, אבל יהודי לאומי הוא לא!  כאבת את המתרחש והתאכזבת  שהארץ שלמענה לחמת כפלמח"ניק  ובשאר מלחמות ישראל אינה עומדת  בסטנדרטים  הגבוהים שלהם ציפית, ולא פעם בקשת שהאנגלים יחזרו כי אנו לא ראויים. בבדיחות דעת, בקשת להפגש עם משה רבנו, כדי לספר לו כמה הוא צדק, שהעם הזה לא ראוי  לכל חסדי  האל   ולתורתו.  ועכשיו תשב  במחיצתו  ותדסקסו  את הנושא ותתפלספו ותתפלפלו. ואני, מה יהא עלי? מי ייעץ לי בכל התהיות והשאלות, מי יגיד מה נכון ומה לא, מי יקיים במשפחה את כל האירועים השמחים, כמו בריתות, ברי מצוה ומי להבדיל יקיים אזכרות ויקרא "אל מלא רחמים"? והנורא  מכל, נגוניך  וקולך  נ ד מ ו .  אך הם יתנגנו בי  לעולמי עולמים. הנה אתמול בבקר,  בעוד אתה נושם את נשימותיך האחרונות, מצאתי את עצמי ממלמלת את  תפילת "נתנה תוקף", "בראש השנה יכתבון, וביום צום כפור  יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו",  אוי, מי תאר  לעצמו  שכך יהיה. בית הכנסת היה  בבת עיניך, מרכז  אישיותך וישותך, שמרת עליו  כאילו  היה רק שלך, במסירות ואהבה  אין קץ, והנה בפעם האחרונה בדרך האחרונה שבה פסעת זה היה בדרכך לבית הכנסת, ומכאן  אתה יוצא  בדרך זו לדרכך האחרונה.  רבי נחמן  מברסלב אומר "גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם משם אתה יכול לדבק עצמך אליו" מלאכי שמים ירדו  וישאו  אותך על כפיהם,כמי שנושאים תינוק בזהירות  שלא  להכאיב ,ישר אל גן עדן.  למנוחת עולמים. ואנחנו כאן  דמעות עליך מורידין  והקב"ה סופרן ומניחן בבית הגנזים. תודה!! דוד יהודה על כל הזיכרונות והערכים. ואל תשכח כשיישמעו פעמי משיח  "מתחת לקשת רובינזון  אנחנו נפגשים, כל אנשי שדה ורבורג"  כמאמרך. אוהבת אותך לעולמים.. תלמה מרגולין (לבית שמיר)   קרא עוד...
  • צביקה ויסברוד ורד 1941 – 2016

    לזכרו של צביקה ורד 1941 – 2016 צביקה ויסברוד גדל בשדה ורבורג עם משפחתו בשנות החמישים. הלוויתו התקיימה ביום ראשון 31.7.16 בקיבוץ בית אלפא.  חבר בקבוצת הכדורגל של הכפר ובארכיון נשמרה תמונה קבוצתית של בני דורו. (1953) בתמונה: מימין שורה עליונה: צביקה ויסברוד,אורי שטיינברג, יורם להמן, מוטקה וגנר, איציק שטרנפלד, אורי ציגלר, איתן שטרר,אורי רייס, ראובן ולטר, יויה רייס. אורי שטיינברג חברו כתב: צביקה היה מאותם האנשים – והם לצערנו לא רבים – שמשרים אווירת תקווה כי הדברים יהיו טובים יותר. אדם, שכבר מילדות, הוכה בידי הגורל שוב ושוב ועוד פעם אך טוב ליבו, החיוך  והרצון הבלתי נלאה של נתינה לאחר, נתינה לחלש בחברה מעולם לא נטשו אותו והוא, לא נטש.  הוריו אותם איבד בגיל צעיר מאד, אחיו  הצעיר ארנון שהלך לעולמו בטרם עת ועוד מכות שלא כאן המקום להזכירם מטעמי צנעת הפרט וצביקה – תמיד זקוף מחייך ונותן ללא גבולות. אכן, יש תקווה לטוב יותר כאשר אנשים מסוגו של צביקה נמצאים בסביבה והוא, איננו איתנו יותר. אכן, אבדה גדולה!  יהי זכרך ברוך צביקה חבר נעורים. אורי. צביקה עם ילדיו. מאתר בית אלפא. קרא עוד...
  • לזכרה של חנה ולטר 1917 – 2016

    ולטר חנה בת מרדכי-מקס ואלזה לנגה ילידת שירוט – גרמניה. קורות חייה כפי שספרה באתר "זכרון ותקומה" – תיעוד סיפורים של ניצולי שואה  במועצה אזורית דרום השרון. נולדתי בשנת 1917 בכפר שירוט – גרמניה. לאבי הייתה מכולת שבה מכרו מצרכים יבשים כגון סוכר וקמח, וכן היה בעל פאב שבו מכר שתייה חריפה ובירה. בנוסף היה בבית אולם ששימש לחתונות ולמסיבות. היו לי שני אחים ואחות. גדלתי בכפר שירוט, היינו המשפחה היהודית היחידה בכפר. הבית היה גדול ושמרו בו על כשרות. בילדותי למדתי בבית הספר המקומי. לאימא הייתה עוזרת אך את הארוחות בישלה בעצמה. בחצר היה משק חי: פרות לחלב, עופות לצרכי המשפחה בלבד, כמו כן היו סוסים כדי לעבד כ-60 דונם אדמה וגן ירק. בשנת 1933 כאשר הנאצים עלו לשלטון גרמנים לא הורשו להיכנס לעסק של יהודים, בשל כך נאלץ אבי לסגור את העסק ליום אחד. אנשי "החולצות החומות" למרות החוקים האנטישמים, המשיכו לבוא לפאב כדי לשתות בירה ולשחק ביליארד ולא גרמו לפרובוקציות כך שעסקי אבי לא נפגעו קשה. האחים הגדולים שלי עבדו רחוק מהבית, אחד עבד בבנק, והשני בחנות גדולה לכלי מיטה. בשנת 1934 נפטר אבי ואחיי נאלצו לחזור הביתה כדי לטפל בעסק. בשנת 1937 השתנה המצב והאנטישמיות התגברה. אחיי רצו למכור את העסק אך אמי לא הסכימה. כאשר הייתי בת עשרים שלחה אותי אמי בעזרת ארגון ויצ"ו להכשרה ברלין. אחותי הייתה כבר נשואה ועלתה עם בעלה לארץ ישראל בתחילת 1938. גם אני המתנתי לסרטיפיקאט, ואכן, יום אחד בהיותי בהכשרה בברלין, התקשרו אליי ומסרו שאגיע מהר לטרייאסט שבאיטליה. מכיוון שהמרחק לביתי היה גדול, לא יכולתי לנסוע לכפר על מנת להיפרד מאמי. עד היום הדבר מציק לי. לטרייאסט נסעתי ברכבת לבדי. במלחמה איבדתי את אמי שנשארה בברלין. מה בדיוק עלה בגורלה ולהיכן נלקחה, אני לא יודעת עד היום. אחיי הגרו לארגנטינה. הגעתי ארצה בדצמבר 1938. בשנת 1939 נישאתי למיכאל (וורנר) וולטר. כל השנים עבדתי במשק הבית. התנדבתי בבית החולים "מאיר" בכפר סבא בעזרה לחולים במחלקות השונות. נולדו לי שני בנים: ראובן ודן, וכן 7 נכדים ו-21 נינים. חנה ולטר נפטרה בשיבה טובה והובאה ביום שלישי 16.8.16 למנוחת עולמים בבית העלמין בשדה ורבורג. יהי זכרה ברוך   קרא עוד...
  • לזכרם של צופיה ויעקב לנגר

      יעקב לנגר 1924 -2016 צפר, האב ההיסטורי שעסק בפעילות טיבוע אקטיבית לאורך שנים באורנים, שמורת החולה ונחל מזרע, בשדה ורבורג של שנות השישים הכירו אותו הילדים כמדריך טבע ומי שהוציא אותנו לטיולים. אשתו צופיה המורה וארבע בנותיהם: נעמי, צילה, אפרת ויעל. המשפחה עזבה בשנת 1970 ועברה לקריית טבעון. בתמונה המצורפת (מארכיון משפחת רוט) לטיול יצאנו – לקיבוץ מעין צבי (1959) יהי זכרו ברוך דברים לזכרו ועל תולדות חייו של יעקב לנגר מאת בנותיו בהלוויה 31.8.2016   מאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל יעקב לנגר  המדריך לטבע עם ילדי שדה ורבורג במעין צבי 1958-9 (בתמונה: צבי דפנא ואסתר רוט) צופיה לנגר 1926 – 2002 יהי זכרה ברוך פיות בלבה התופת/ישראל היום אפרת הדני לא ידעה פרטים רבים על פרק השואה בחייה של אמה צופיה. אבל כאשר עשתה סדר במסמכים הרבים לאחר מותה, נדהמה לגלות מגירה מלאה ברישומים יפהפיים שנעשו על ידיה כנערה בעת שהסתתרה מפני הנאצים. …אמא שלי הייתה ציירת כל חייה", מספרת הדני, "כל המשפחה שלה היתה מאוד עשירה מבחינה רוחנית. אמא שלה, סבתא שלי, קלרה, היתה רבנית ומספרת סיפורים מדהימה. כל האחים של סבתא היו אנשים מלומדים. בעלה היה הרב הראשי של העיירה כרוניגן בהולנד. הם היו משפחה מאוד מוכשרת ומאוד גדולה, שבט של ממש, שממנו נשארו מתי מעט אחרי המלחמה". הדני מעידה כי גם היא תמיד עסקה באמנות, בעיקר בפיסול בעץ ובאבן, במקביל לעבודתה כמתכנתת מחשבים. זאת עד שהחליטה ללמוד תיאטרון בובות: "השילוב של הקסם והאגדה מאוד משכו אותי, ובגיל 50 עשיתי את השינוי הסופי ועברתי מתכנות לאמנות"… לסיפור תולדותיה וציוריה של צופיה לנגר בכתבה הבאה  קרא עוד...


Notice: ob_end_flush(): failed to send buffer of zlib output compression (0) in /home/sdewarbu/public_html/wp-includes/functions.php on line 5373