אלה אזכרה

  • נתליה הוניגשטוק ז"ל

    נתליה הוניגשטוק זכרונה לברכה תובא למנוחת עולמים בבית העלמין בשדה ורבורג ביום שני 25.8.14 בשעה 12:00 תנחומינו לאניטה והמשפחה. יהי זכרה ברוך בית שדה ורבורגקרא עוד...
  • לזכרה של רות טאובר 1919- 2015

    רות טאובר   1919 – 2015                                                אמי רות טאובר  לבית שינפלד נולדה ב-3.8.1919  בכפר לוגניאן  בשלזיה עילית אז בגרמניה. בגיל שנתיים עברו הוריה אלפרד וזלמה שינפלד לברסלאו בירת שלזיה ורכשו מפעל קונפקציה. עוד בילדותה  גילתה רות חוש לצבע ולעשייה אומנותית כאשר אספה  שאריות בד  צבעוניות  והדביקה אותם לפרוטומות של בובות ששמשו לעיצוב  חולצות.  בשנות נעוריה עם עלית הנאצים לשלטון  עזבה רות את בית הספר התיכון לבנות והחלה בלימודי אומנות בבית ספר לאומנות בברסלאו עירה. (היום ורוצלב בפולין). היא למדה ציור בבית הספר לאומנות  . במקביל  עבדה  כשוליה  במתפרה. הלימודים הפורמלים לא  הספיקו לה ולכן למדה  ציור אצל צייר יהודי בשם היינריך טישלר , שנספה בבוכנוואלד, וכיור ופיסול  אצל פסל בברסלאו. בבית ספר  הייתה רות היהודיה  היחידה והצעירה  מבין התלמידים.  הוצע לה להישאר ולהשלים את לימודי הפיסול אך  רות  פנתה לציונות ולהכשרה  לקראת עלייתה ארצה. יחד עם זאת לא זנחה  את  הכיור והפיסול.   בתנועת החלוץ הכירה רות את פליקס אבי ז"ל יחד היו בהכשרה והדריכו נוער יהודי בשלזיה עילית במסגרת תנועת "החלוץ" ופעלו במרץ  להעלותם ארצה בעליית הנוער.  הורי נישאו ב31.01.1938 ועלו יחד ארצה והיו בין מייסדי מושב שדה ורבורג בשרון. בשנים הראשונות  העבודה במשק הייתה  קשה.  במקביל  השתתפה  רות בפעילות ב"הגנה" .כאישה  צעירה   נשואה ללא ילדים שובצה לפלוגה  הנודדת של ההגנה למדה להפעיל רומה  רימון ועזרה ראשונה והשתתפה בתגבור  חניתה  מישובי חומה ומגדל. לימים הודתה שלשמחתה לא נאלצה לירות על   אף אחד.לאומנות לא היה  הרבה זמן פנוי. פה  ושם יצרה רות צעצועי ילדים בובות דובונים  ושטיח קיר יפהפה שליווה את ילדותי. ליום הולדת 5  קבלתי תיאטרון בובות שאמי יצרה.                                        כילד זכור לי  שלקראת נשפי פורים רבים  מהחברים בכפר באו להתאפר אצל אמי . את התחפושות שלי ושל אחי אורי אמנו כמובן תפרה בעצמה.  ב-1957  נולדה "תעשיית" הבובות הישראליות  תחת המותג RUTH TAUBER DOLLS OF ISRAEL . בשנים האלו חברים של הורי החלו לרכוש מכוניות פרטיות ורות יצרה עבורם בובות מזל  קטנות לתליה  על  המראה  במכונית. ליוצאי אירופה  דמות  מנקה הארובות הייתה דמות אהובה  ובפולקלור המרכז אירופי ידועה  כמביאת מזל,גם מכשפות על מטאטא ושוטרי תנועה  נחשבו במביאי מזל.  אחה הידידות של אמי הציעה  לה למכור את הבובות בחנות ברמת גן וכך זה התחיל.          הגורם העיקרי  להקמת  ה"תעשיה" הביתית  היה  הצורך  לשלם  את שכר הלימוד לבית הספר התיכון בכפר סבא  אליו נרשמתי  ב-1957. אבי וסבתי ז"ל היו סקפטיים . סבתי  שאלה " עם זה אפשר להרוויח  כסף ?" ואבי היה  מודאג  בעניין  המסים. כדרכה אמי הגשימה את רצונה ויחד עם כמה  חברות מן הכפר  החלה  בייצור הבובות. האווירה הייתה  עליזה ויצירתית  . החברה  הראשונה שהצטרפה הייתה  רוזל פינטוס ז"ל ולאחר מכן ואלי שטרן ז"ל שרה אונגר ז"ל ואחרות. ראשי הבובות היו חרוזי עץ , השלד  היה תיל מצופה בפלסטיק  הבגדים  משאריות בד צבעוני, ככובעים  שמשו פקקים של שפופרות  משחת שניים ותפוזים היו  חרצני  דובדבנים צבועים בכתום. הבובות נמכרו בחנויות בתל אביב  בין השאר גם במשכית שם הכירה אמי את רות דיין שניהלה את משכית.        אמי החלה להתפרסם ופנו אליה  גם  מירושלים ומלשכת התיירות הממשלתית,  גוף  שקדם למשרד התיירות. בובות בגדלים שונים   נרכשו  להצגה  בחלונות  הראוuה  של נציגויות  הלשכה  בחו"ל ואף למוזיאון הבובות  במונטריאול  בקנדה. בובות רות טאובר ייצגו את ישראל באירופה ובצפון אמריקה.  הטיפוסים כללו את הצברים כמובן , תימנים  בתלבושתם הצבעונית, חסידים עם  השטריימל והקפוטה, חיילים  וכל מיני טיפוסים  בד"כ עליזים ושמחים  ששיקפו  את חוש ההומור ואת שמחת החיים של אמי. גם בובות לתיאטרון למחזה כנר על הגג .ובתחילת שנות השבעים יצרה אמי בובות להצגת  פיטר  פן. את התפאורה  לפיטר  פן יצר גרפיקאי  צעיר בשם צבי נדב  שבמקרה  הפך לגיסי שנים אחדות  לאחר מכן.                 בשנים הבאות פסקה תעשיית הבובות ואמי טפלה בהוריה. עם לדת הנכדים הם  פונקו על ידה  בבובות  וחיות פרווה  מעשי ידי אמי. השאיפה ליצור לא עזבה  את אמי מעולם ויעידו  קישוטים בבית,  חלון  מצויר  בחדר אמבטיה ,צנצנות זכוכית מעוטרות וכפות עץ  מקושטות .אמי הגיעה  לגיל 95 ו8 חודשים. גם בשנותיה האחרונות שמרה על שמחה ואהבת חיים. ובמשמעת ייקית  עצמית הייתה ככל יכולתה ושמרה על עצמאותה.  אמא נפטרה  אחרי מחלה קצרה בערב פסח תשע"ה במיטתה בביתה  בניה ונכדיה לצידה.                                                                                            כתב  באהבה והערכה  גדולה  חנן טאובר 05/04/2015 יהי זכרה ברוך קרא עוד...
  • יצחק גדלוביץ ז"ל

    י יצחק גדלוביץ 1925 – 2015 יצחק הובא למנוחות בבית העלמין בשדה ורבורג ביום ראשון 26.4.2015 / ז' באייר תשע"ה יהי זכרו ברוך    קורות חייו  כפי שנכתבו ע"י בנו מנחם גלעד קרא עוד...
  • יהודה ארנון ז"ל 1928 – 2015

    הספד ליודיל"ה יקירי הספד אינו דבר פרידה, כי איני נפרדת ואיני יכולה להיפרד,  הרי איך וכיצד אדם נפרד מעצמו מבשרו ומנשמתו, ככתוב :" על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד." ואני, מתוך שנות חיי, רק  17 שנים חייתי בלעדי יהודה.  וכל שנותי ,חייתי אתו ואותו. ושפר עלי גורלי שיכולתי  לצרפו  אל משפחתי  באהבה הדדית ולחיות שנים יפות יחד. הכרתי את יהודה  במסיבה חנוכה ,עדין תלמידה, חצי שנה לאחר קום המדינה, יהודה כבר חייל בפלמ"ח, מה שכבר היה "גדול בעיני", התחלתי לקבל ממנו מכתבים, ואני כמובן הייתי עסוקה בעניינים נוספים או שכלל לא ידעתי איך כותבים מכתבים לחייל, כמובן שלא עניתי. לפתע הגיע מכתב נוסף ממנו וכשפתחתיו, היה בו דף ריק,  רמז דק, "אולי אין לך דפים." אפיזודה נוספת, באחת מפגישותינו הראשונות, יהודה נתן לי ספר באנגלית, אשר שמו בעברית  "מה יפית עמק נוי" ואמר לי קראי את הספר,  הוא נפלא,  ואחרי כן נשוחח עליו. מזלי היה שבאותה תקופה הוצג הסרט שהומחז מהספר. וכך יכולתי לשוחח עליו כאילו קראתיו. עוד הזכר אחד, אנו היינו 3 בנות בבית, עליזה, אני ורחל. אבא שלנו צבי ברגר למד אותנו זמירות שבת,בעברית אידיש ובארמית, לא הבנו מלה אחת מכל הנאמר, שרנו בשיבושים נוראיים,עד שיהודה הגיע לביתנו ושמע  את השיבושים המצחיקים שאמרנו, כמובן לאחר  שהוא שר נכון, בהדגשת כל מלה, דגש ושווא, הבנו את מלות השיר, מי שיודע, "הוא אשר דבר לעם סיגלתו" = הכוונה היא ל "הוא אשר דבר לעם סגולתו." אם לציין את ידיעותיו הרי שניתן היה ללמוד ממנו מבלי שהוא התכוון ללמד ומבלי שהתכוונו ללמוד, אך מאז תחילת פגישותינו למדתי ממנו רבות רבות והכל הכל. בשנות למודי  לתואר אקדמי, יהודה היה המורה הפרטי שלי. עזר לי בכל  מסגרות הלימוד ולציין שליהודה לא היה תואר אקדמי, אך הידע שלו היה הרבה למעלה מכך. וכל זאת ללא הגזמה. לא הייתי "אני" לולא יהודה לצדי. הכל אני חייבת לו. לחיות אתו לחיות לצדו, זו הרגשת כבוד. בכל שנותי לידו לא נאמרה מלה אחת שאינה מלת כבוד. אופיו הבסיסי היה בנוי במלת כבוד. כבוד להוריו ולמשפחתו, להורי ולמשפחתי ולכל הסובבים אותו. כבוד רב היה לו לנושא התורה  והיהדות, הוא לא הסכים שיזרקו  סוכריות בבית הכנסת כל עוד ספר התורה מונח  פתוח על השולחן, רק לאחר סגירת ספר  התורה, מותר לזרוק סוכריות. שיחות באמצע התפילה, בעיניו לא מכובד לדבר בעת התפילה, אפילו בימי חוליו, כשהתקשה לקום, בעת התפילה, בתנועות ידיים בקש ממני לעזור לו לעמוד ולפנות לצד מזרח, כי בשעת התפילה אין מדברים, שיחות ודיבורים סתם. גברים בלי כיפה בתחומי בית הכנסת נראו בעיניו כחסר כבוד  למקום ולכבוד התורה, ולא לשווא כינתה אותו אחת מבנות הכפר "השמים הרוחניים" של שדה ורבורג. תפילתו כשליח ציבור היתה  מעומק הלב, לא רק מן הפה ולחוץ אלא יוצאת מן הלב, ולכן הקפיד על כל מלה שתאמר בכוונה מלאה ברגש מלא, עיניו אורו כשהיה רואה את בית הכנסת מלא  במתפללים,וכשהצבור היה שר אתו הרגשתי ממקום מושבי שהוא נותן את כל כולו לתפילה, תפילתו יצאה מן הלב ונכנסה ללב. כי לכל מלה כבודה. ואכן, בכל מקום שהגיע אליו מיד נתקבל בכבוד  רב. אפילו בעת עבודתו כמתדלק בתחנת דלק, אמרו לו אנשים שאין זה מקום מתאים לכישוריו. ואכן, הוא נתקבל לעבודה בבנק,עד להגיעו למשרת מנהל  בנק. גם יחסו לעובדים אף לא היה כשל "בוס". הוא היה  אחד מן  החברים  ועמיתים להישגים. עלי לציין  בתודה שאף באו לנחמנו. דמותו המחנכת  והמשפיעה היתה מיד בהכרות  הראשונה עמו. כמובן יחסו לארץ ישראל דבקותו במדינת ישראל  וערכיה. הוא העריך את מעשי  אבותיו שעלו ארצה בתחילת המאה הקודמת, חיו בצנעה רבה, דבקותם בדתם ומסירותם לארץ  היתה נר לרגליו. כל המחתרות, כולן, היו קדושות בעיניו, וגם צודקות. כמובן, שמיד עם הכרזת  הגיוס, יהודה התגייס לפלמ"ח ונלחם במסלול לטרון, באב–אל- וואד  ובפריצת הדרך לירושלים, וזאת, במסגרת הגדוד הרביעי, הרא"ל. בהגיעם לקרית ענבים, למעין בסיס, לא היה מטבח כשר. יהודה מיד נטל על עצמו את המשימה, כדי שחבריו יוכלו לאכול. הוא נתקבל בברכה כי דאגתו לחבריו  החיילים היתה בראש מעיניו. נמצאים בידינו מכתבים שיהודה כתב להוריו, גם בנושא זה, וגם כדי  שתוסר דאגה מלבם. יש לציין בכל הליכותיו את הצניעות, הענווה וערכיו הציוניים. אנו זוכרים כי בסיום תפילות יום  הכפורים,  יהודה האיץ בנו לשיר  3 שירים 1. לשנה הבאה בירושלים הבנויה 2. אדון עולם 3. התקווה אלה בדיוק בסיסי אפיו וערכיו ליהודה יקירי, "מי  יעלה  בהר קודשו, נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי" – זה אתה.אני חייבת לסיים את דבר ההספד בתודה ובהוקרה לכל המשתתפים באבלנו, המשפחה הידידים ולכל תושבי הכפר שהעניקו לנו הרגשת בית ותמיכה. היו ברוכים, חנה ארנון ל' סיוון תשע"ה בס"ד . דוד יהודה  שלי ! 66   שנים ליווית אותי. פלמל'ה קראת לי. היית   לי  כאב, מחנך, מלמד, נוזף וכמובן  גם תומך, גאה, מלווה,  אוהב  ומחבק. "ואני הדָרךָ ראיתי, אימרתך שמעתי , ומה אהבתי תורתך" היית לי אוהלה של תורה ושכינה  ואהבת מולדת, דעותיך הנחושות נטמעו בי. אמרת, שמי שאין לו חלק באלהי ישראל  ומי שאינו מרגיש בכך,  יכול להיות אדם כשר וטוב, אבל יהודי לאומי הוא לא!  כאבת את המתרחש והתאכזבת  שהארץ שלמענה לחמת כפלמח"ניק  ובשאר מלחמות ישראל אינה עומדת  בסטנדרטים  הגבוהים שלהם ציפית, ולא פעם בקשת שהאנגלים יחזרו כי אנו לא ראויים. בבדיחות דעת, בקשת להפגש עם משה רבנו, כדי לספר לו כמה הוא צדק, שהעם הזה לא ראוי  לכל חסדי  האל   ולתורתו.  ועכשיו תשב  במחיצתו  ותדסקסו  את הנושא ותתפלספו ותתפלפלו. ואני, מה יהא עלי? מי ייעץ לי בכל התהיות והשאלות, מי יגיד מה נכון ומה לא, מי יקיים במשפחה את כל האירועים השמחים, כמו בריתות, ברי מצוה ומי להבדיל יקיים אזכרות ויקרא "אל מלא רחמים"? והנורא  מכל, נגוניך  וקולך  נ ד מ ו .  אך הם יתנגנו בי  לעולמי עולמים. הנה אתמול בבקר,  בעוד אתה נושם את נשימותיך האחרונות, מצאתי את עצמי ממלמלת את  תפילת "נתנה תוקף", "בראש השנה יכתבון, וביום צום כפור  יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו",  אוי, מי תאר  לעצמו  שכך יהיה. בית הכנסת היה  בבת עיניך, מרכז  אישיותך וישותך, שמרת עליו  כאילו  היה רק שלך, במסירות ואהבה  אין קץ, והנה בפעם האחרונה בדרך האחרונה שבה פסעת זה היה בדרכך לבית הכנסת, ומכאן  אתה יוצא  בדרך זו לדרכך האחרונה.  רבי נחמן  מברסלב אומר "גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם משם אתה יכול לדבק עצמך אליו" מלאכי שמים ירדו  וישאו  אותך על כפיהם,כמי שנושאים תינוק בזהירות  שלא  להכאיב ,ישר אל גן עדן.  למנוחת עולמים. ואנחנו כאן  דמעות עליך מורידין  והקב"ה סופרן ומניחן בבית הגנזים. תודה!! דוד יהודה על כל הזיכרונות והערכים. ואל תשכח כשיישמעו פעמי משיח  "מתחת לקשת רובינזון  אנחנו נפגשים, כל אנשי שדה ורבורג"  כמאמרך. אוהבת אותך לעולמים.. תלמה מרגולין (לבית שמיר)   קרא עוד...
  • צביקה ויסברוד ורד 1941 – 2016

    לזכרו של צביקה ורד 1941 – 2016 צביקה ויסברוד גדל בשדה ורבורג עם משפחתו בשנות החמישים. הלוויתו התקיימה ביום ראשון 31.7.16 בקיבוץ בית אלפא.  חבר בקבוצת הכדורגל של הכפר ובארכיון נשמרה תמונה קבוצתית של בני דורו. (1953) בתמונה: מימין שורה עליונה: צביקה ויסברוד,אורי שטיינברג, יורם להמן, מוטקה וגנר, איציק שטרנפלד, אורי ציגלר, איתן שטרר,אורי רייס, ראובן ולטר, יויה רייס. אורי שטיינברג חברו כתב: צביקה היה מאותם האנשים – והם לצערנו לא רבים – שמשרים אווירת תקווה כי הדברים יהיו טובים יותר. אדם, שכבר מילדות, הוכה בידי הגורל שוב ושוב ועוד פעם אך טוב ליבו, החיוך  והרצון הבלתי נלאה של נתינה לאחר, נתינה לחלש בחברה מעולם לא נטשו אותו והוא, לא נטש.  הוריו אותם איבד בגיל צעיר מאד, אחיו  הצעיר ארנון שהלך לעולמו בטרם עת ועוד מכות שלא כאן המקום להזכירם מטעמי צנעת הפרט וצביקה – תמיד זקוף מחייך ונותן ללא גבולות. אכן, יש תקווה לטוב יותר כאשר אנשים מסוגו של צביקה נמצאים בסביבה והוא, איננו איתנו יותר. אכן, אבדה גדולה!  יהי זכרך ברוך צביקה חבר נעורים. אורי. צביקה עם ילדיו. מאתר בית אלפא. קרא עוד...
  • לזכרה של חנה ולטר 1917 – 2016

    ולטר חנה בת מרדכי-מקס ואלזה לנגה ילידת שירוט – גרמניה. קורות חייה כפי שספרה באתר "זכרון ותקומה" – תיעוד סיפורים של ניצולי שואה  במועצה אזורית דרום השרון. נולדתי בשנת 1917 בכפר שירוט – גרמניה. לאבי הייתה מכולת שבה מכרו מצרכים יבשים כגון סוכר וקמח, וכן היה בעל פאב שבו מכר שתייה חריפה ובירה. בנוסף היה בבית אולם ששימש לחתונות ולמסיבות. היו לי שני אחים ואחות. גדלתי בכפר שירוט, היינו המשפחה היהודית היחידה בכפר. הבית היה גדול ושמרו בו על כשרות. בילדותי למדתי בבית הספר המקומי. לאימא הייתה עוזרת אך את הארוחות בישלה בעצמה. בחצר היה משק חי: פרות לחלב, עופות לצרכי המשפחה בלבד, כמו כן היו סוסים כדי לעבד כ-60 דונם אדמה וגן ירק. בשנת 1933 כאשר הנאצים עלו לשלטון גרמנים לא הורשו להיכנס לעסק של יהודים, בשל כך נאלץ אבי לסגור את העסק ליום אחד. אנשי "החולצות החומות" למרות החוקים האנטישמים, המשיכו לבוא לפאב כדי לשתות בירה ולשחק ביליארד ולא גרמו לפרובוקציות כך שעסקי אבי לא נפגעו קשה. האחים הגדולים שלי עבדו רחוק מהבית, אחד עבד בבנק, והשני בחנות גדולה לכלי מיטה. בשנת 1934 נפטר אבי ואחיי נאלצו לחזור הביתה כדי לטפל בעסק. בשנת 1937 השתנה המצב והאנטישמיות התגברה. אחיי רצו למכור את העסק אך אמי לא הסכימה. כאשר הייתי בת עשרים שלחה אותי אמי בעזרת ארגון ויצ"ו להכשרה ברלין. אחותי הייתה כבר נשואה ועלתה עם בעלה לארץ ישראל בתחילת 1938. גם אני המתנתי לסרטיפיקאט, ואכן, יום אחד בהיותי בהכשרה בברלין, התקשרו אליי ומסרו שאגיע מהר לטרייאסט שבאיטליה. מכיוון שהמרחק לביתי היה גדול, לא יכולתי לנסוע לכפר על מנת להיפרד מאמי. עד היום הדבר מציק לי. לטרייאסט נסעתי ברכבת לבדי. במלחמה איבדתי את אמי שנשארה בברלין. מה בדיוק עלה בגורלה ולהיכן נלקחה, אני לא יודעת עד היום. אחיי הגרו לארגנטינה. הגעתי ארצה בדצמבר 1938. בשנת 1939 נישאתי למיכאל (וורנר) וולטר. כל השנים עבדתי במשק הבית. התנדבתי בבית החולים "מאיר" בכפר סבא בעזרה לחולים במחלקות השונות. נולדו לי שני בנים: ראובן ודן, וכן 7 נכדים ו-21 נינים. חנה ולטר נפטרה בשיבה טובה והובאה ביום שלישי 16.8.16 למנוחת עולמים בבית העלמין בשדה ורבורג. יהי זכרה ברוך   קרא עוד...
  • לזכרם של צופיה ויעקב לנגר

      יעקב לנגר 1924 -2016 צפר, האב ההיסטורי שעסק בפעילות טיבוע אקטיבית לאורך שנים באורנים, שמורת החולה ונחל מזרע, בשדה ורבורג של שנות השישים הכירו אותו הילדים כמדריך טבע ומי שהוציא אותנו לטיולים. אשתו צופיה המורה וארבע בנותיהם: נעמי, צילה, אפרת ויעל. המשפחה עזבה בשנת 1970 ועברה לקריית טבעון. בתמונה המצורפת (מארכיון משפחת רוט) לטיול יצאנו – לקיבוץ מעין צבי (1959) יהי זכרו ברוך דברים לזכרו ועל תולדות חייו של יעקב לנגר מאת בנותיו בהלוויה 31.8.2016   מאגר המידע הלאומי לציפורי ישראל יעקב לנגר  המדריך לטבע עם ילדי שדה ורבורג במעין צבי 1958-9 (בתמונה: צבי דפנא ואסתר רוט) צופיה לנגר 1926 – 2002 יהי זכרה ברוך פיות בלבה התופת/ישראל היום אפרת הדני לא ידעה פרטים רבים על פרק השואה בחייה של אמה צופיה. אבל כאשר עשתה סדר במסמכים הרבים לאחר מותה, נדהמה לגלות מגירה מלאה ברישומים יפהפיים שנעשו על ידיה כנערה בעת שהסתתרה מפני הנאצים. …אמא שלי הייתה ציירת כל חייה", מספרת הדני, "כל המשפחה שלה היתה מאוד עשירה מבחינה רוחנית. אמא שלה, סבתא שלי, קלרה, היתה רבנית ומספרת סיפורים מדהימה. כל האחים של סבתא היו אנשים מלומדים. בעלה היה הרב הראשי של העיירה כרוניגן בהולנד. הם היו משפחה מאוד מוכשרת ומאוד גדולה, שבט של ממש, שממנו נשארו מתי מעט אחרי המלחמה". הדני מעידה כי גם היא תמיד עסקה באמנות, בעיקר בפיסול בעץ ובאבן, במקביל לעבודתה כמתכנתת מחשבים. זאת עד שהחליטה ללמוד תיאטרון בובות: "השילוב של הקסם והאגדה מאוד משכו אותי, ובגיל 50 עשיתי את השינוי הסופי ועברתי מתכנות לאמנות"… לסיפור תולדותיה וציוריה של צופיה לנגר בכתבה הבאה  קרא עוד...
  • לזכרה של אילזה ורדי רוזנברג 1923-2016

    ורדי אילזה בת פאול ואלזה ליטן, ילידת ברלין, גרמניה, ממייסדות הכפר. הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בשדה ורבורג יום ד' כ"ד בתשרי תשע"ז 26.10.2016 יהי זכרה ברוך קרא עוד...
  • לזכרה של אווה שטרן

    אווה אסתר שטרן 1925 – 2017 ביום חמישי 20.4.17  כ"ד בניסן תשע"ז הובאה אווה שטרן למנוחת עולמים בבית העלמין בשדה ורבורג. אמם של רחל ואיילה, סבתא ל- 5 נכדים ו- 4 נינים. בית שדה ורבורג מרכין ראש עם לכתה של אווה ומשתתף בצער בני המשפחה המורחבת. אווה שטרן נולדה בשנת 1925 בבשקו –  הונגריה. משפחתה עברה להתגורר בטרצל, שם ניהל אביה מפעל לייצור לבנים. היה לה אח צעיר ממנה בשלוש שנים. מספרת אווה באתר "זכרון ותקומה" של מועצה אזורית דרום השרון. ב-16 באפריל 1944 הגיעו חיילים הונגרים והוציאו אותנו מהבית. כל יהודי העיר רוכזו בבית הכנסת, משם נלקחנו לגטאות. נלקחנו לגטו שאטור אליה אויהיי. ההונגרים איימו כי יירו בנו אם לא ניתן את כל הכסף שברשותנו. לאחר שישה שבועות נלקחנו בקרונות של בהמות לאושוויץ. עם הגיענו למחנה, הופרדו הנשים מהגברים. הצעירים נלקחו לעבודה. גולחנו ורוססנו וקיבלנו את הכותונת המפוספסת. לאחר שישה שבועות, ב-7 ביוני, קעקעו על זרועי את המספר A-12393. במחנה B עבדתי בהעברת סירי אוכל למחנה סמוך. חיילי אס-אס ליוו אותנו בדרכנו. ב-6 באוקטובר 1944 נערכה סלקציה נוספת, בעקבותיה נשלחתי למחנה ריכוז טאוחה ליד לייפציג. במחנה זה עבדתי במפעל לייצור נשק עד אפריל 1945. שלושה שבועות לפני הכניעה פינו הגרמנים את המחנה והוציאו את האסירים ל"צעדת מוות". הלכנו בקור ובגשם, ללא אוכל ושתייה וללא כל תנאים בסיסיים. בלילות ישנו על האדמה במקום בו נעצרנו. מי שלא יכלה להמשיך לצעוד, נורתה במקום. לילה אחד הוכנסנו לסככה גדולה. בבוקר התברר כי שומרי האס-אס ברחו והשאירו אותנו לבד. הרוסים ששחררו את המקום, רדפו אחר חיילי האס-אס והרגו את כולם, זה היה בגוזברג שבגרמניה במאי 1945. בשואה איבדתי את הוריי ואת אחי. לאחר השחרור חזרתי לטרצל שבהונגריה. במאי 1946 נישאתי לפינחס שטרן. עברנו לבודפשט והצטרפנו להכשרה. באוקטובר 1946 עזבנו את הונגריה בדרכנו לארץ. חצינו את הגבול ליוגוסלביה ולאחר כמה שבועות המתנה הגיעו שתי אניות: "כנסת ישראל" ו"הקדושה" (אנסטסיה). בתחילת נובמבר עלינו על אניית המעפילים הרעועה, "הקדושה". ביציאה מהנמל האנייה עלתה על שרטון. כל המעפילים שנותרו חסרי כל, נדחסו ל"כנסת ישראל". ההפלגה נמשכה זמן רב וכשהתקרבנו לנמל חיפה נתפסנו בידי הבריטים. לאחר עימות מר ושני הרוגים, הועברנו לאנייה אחרת וגורשנו לקפריסין.  פנחס ואני שהינו 9 חודשים באי והיינו בין האחרונים מקבוצתנו שעלו לארץ. לחיפה הגענו בנובמבר 1947. המעפילים הועברו למחנה הסגר בעתלית, שם היינו 6 שבועות. הגענו לקריית שמואל ומשם למחנה אוהלים ברעננה, לבסוף קיבלנו דירת חדר בכפר סבא. במאי 1948 גויס בעלי לצבא ונטל חלק בקרבות מלחמת העצמאות. בתקופה זו ילדתי את בתי הבכורה, רחל. בספטמבר 1952 עברנו לשדה ורבורג. לפינחס ולאווה שתי בנות: רחל ואיילה שגדלו בשדה ורבורג וכן 5 נכדים ו-4 נינים. יהי זכרה ברוך אמא יקרה ! באנו ללוות אותך בדרכך האחרונה. נמצאים כאן בנותיך ובעליהן, הנכדים, בני משפחה, חברים ושכנים. למרות גילך המופלג קשה עלינו הפרידה. זכינו לאמא וסבתא מדהימה, אישה אצילת נפש וחברה. היית עמוד התווך של המשפחה ושימשת כדבק המקשר בין כולם. אישה צנועה, נדיבה, חכמה ועם כוח רצון אדיר, ממש מודל לחיקוי. מהתופת של השואה, ניצולת אושוויץ ששם איבדת את כל משפחתך, הצלחתם – את ואבא להקים משפחה לתפארת. תמיד נזכור את הארוחות המשפחתיות עם הבישולים והאפייה המשובחים שלך. המפגשים המשפחתיים של להיות ביחד גרמו לך נחת ומילאו את עולמך. הנכדים והנינים היו החמצן בשבילך. בתקופה האחרונה לא היית במיטבך מבחינה בריאותית. סבלת מאוד מכאבים ומצבך הדרדר. אבל כל זה כבר מאחוריך. הגעת למנוחת עולמים. תנוחי על משכבך בשלום לצידו של אבא, אנחנו כבר מתגעגעים אליך. את חרוטה בלבנו לנצח. ת.נ.צ.ב.ה רחל אבלס אמא, סבתא, סבתא רבא יקרה מכול.       אומרים שבגיל 92 נפטרים בשיבה טובה. אבל לנו הגיל לא משמעותי, אמא זו אמא לכול החיים ואמא וסבתא כמוך אין הרבה אם בכלל.  לאורך כל השנים היית עמוד התווך של המשפחה. גידלת כמה דורות, אותנו הבנות, הנכדים ואפילו הנינים. בכל פעם שנתבקשת לעזור נענית, אף פעם לא סירבת או תירצת שקשה לך , או שאי אפשר. היית תמיד כולך נתינה אחת גדולה. המשפחה הייתה החיים שלך ושל אבא, האושר שלכם. המשפחה זה היה המוטו. החיים שלך היו לא קלים, ניצולת שואה, אושוויץ, שרדת יחידה מכול המשפחה, מלחמה שגדעה את כול התוכניות שלך. שיתפת אותנו תמיד בסיפורי השואה, הגיטו, המחנה, הפעם האחרונה שראית את הורייך ואחיך ועוד ועוד. כמעט תמיד כול שיחה בינינו הסתיימה בזכרונות מן השואה, אבל למרות הכול גדלנו בבית חם, פתוח, אוהב,מפנק ומלא אהבה. תמיד אמרת שאת מרגישה שניצחת במילחמה כי הגעת לארץ והקמת משפחה חדשה. גם החיים בשדה ורבורג היו קשים. עבדת בחקלאות, בקטיף, במשק, אבל התגברת והתמודדת עם כול מכשול כהרגלך. איזו אישה חזקה, אמיצה, נאורה היית. אפשר היה לשוחח איתך על כול נושא. פער הדורות לא ניכר, תמיד מעודכנת ומתקדמת בדיעותייך. ידעת לייעץ את העצה הנכונה ולומר את המילה המתאימה במקום המתאים. בשנים האחרונות בגלל המרחק הפיסי נהגנו לשוחח כול יום בטלפון שיחות ארוכות על הכול. כשהטלפון צילצל ולפני שאמרתי "הלו", כבר ענית "איילה"… ואמרת " אני כבר מכירה את הציצלצול שלך" חיכיתי תמיד לשיחה היומית שלנו והיא תחסר לי מאוד. החודשים האחרונים היו קשים, סבלת מאוד, אבל  בשקט כהרגלך מנסה לא להטריד אחרים. בקייץ האחרון אמרת לי שאת רוצה עוד להספיק הרבה דברים, להיות בבר מצווה של תום, הנין הבכור שיחול בדצמבר, אבל לא הספקת . אבל זכית לדעת שנולדה לך נינה חדשה – נוגה ,משירי ושנין נוסף בדרך. את הסדר, הסעודה האחרונה חגגת עם הנכדים והנינים. ישבת בראש השולחן מחזיקה מעמד וזה הזיכרון המשפחתי האחרון שנותר לנו מימך. תמיד נזכור אותך כפי שהיית כול השנים, אישה מיוחדת במינה.  " אשת חייל " נהגתי לקרוא לך. נזכור את התבשילים שלך, את הריחות בבית,העוגות הנהדרות שיצאו לשם דבר. המטבח היה תמיד בפעולה וחילקת הכול לנו, לנכדים ולנינים ולכם כמעט ולא השארת כלום," אנחנו לא צריכים" כך נהגת לומר. כזאת היית תמיד, הכול למשפחה. את כל מה שהטמעת בנו נשאר בנו ולמרות שאת כבר אינך איתנו נשארת בתוכנו ונזכור אותך תמיד באהבה. מתגעגעים אלייך כול בני המשפחה. יהי זכרך ברוך ותנוחי על משכבך בשלום לצידו של אבא. איילה רוזן נכתב ביום פטירתה 17.4.17 כ"א בניסן תשע"ז   סבתא אווה שלנו עברו כמעט 4 שנים מאז שנפרדנו מסבא טיבי והיום אנו נפרדים ממך. סבתא אהובה שלנו, איך אפשר להיפרד ממך? זכינו בסבתא מדהימה, שהמשפחה הייתה הדבר הכי חשוב עבורה. את וסבא טיבי, זכרונו לברכה, הענקתם לנו מטוב לבכם ונדיבותכם.  את לעד תהיי גיבורה עבורנו על כל מה שעברת בשואה ועל הפרספקטיבה לחיים שהענקת לנו. כולנו הערצנו אותך ונעריץ אותך תמיד. מזוועות השואה שעברת, הקמתם משפחה לתפארת. את וסבא הייתם מרכז המשפחה. היית המקור, כך זה מרגיש, הגרעין, וכולנו רק הדים שלך. תמיד נתת, תמיד אהבת.  המוטיבציה שלך באה מאהבה אינסופית גם כשבקושי יכולת לעמוד על הרגליים. תמיד שמחת שבאנו לבקר והיו לנו, הנכדים והנינים, שיחות נפש איתך ולכל אחד ואחת מאיתנו הקדשת מזמנך ואת מלוא תשומת לבך. היה כל כך כייף לבוא אליכם ! אם זה בשבתות וחגים, או סתם לקפוץ לבקר מתי שמתחשק בלי להודיע.  הבית היה תמיד פתוח ותמיד היה מה לאכול – תבשילים מעולים ואיך אפשר בלי העוגות המדהימות – פרג, שוקולד, אגוזים, תפוחים וגביניות ומה לא? קונדיטוריה שלמה בתוך מטבח קטנטן. בישלת והכנת 'בכדי שיהיה' וכולנו זכינו ליהנות מהמטעמים שהכנת. תמיד אמרנו שאת צריכה לפתוח מסעדה או קונדיטוריה.  היית ברוכת כישרונות וחוץ מלבשל ולאפות, ידעת גם לתפור ולסרוג ועשית זאת בצורה מעוררת התפעלות. היית אישה נאורה, חכמה, חזקה, יפה, בעלת ידי זהב, טובת לב, דעתנית אבל נעימה, מלאת אופי אך הכל בדרכי נועם ואצילות.  גם אהבת מאוד לצרוך תרבות וצפית במופעי מחול ומוסיקה, בתיאטרון וגם בטלוויזיה. נעמי שמר ויהורם גאון היו אהובים עלייך, כמו גם בטהובן, מוצארט ושופן בקונצרטים ובאופרות.  החצר שלך ושל סבא מלאה בפרחים שכל כך אהבת להסתכל עליהם וליהנות מפריחתם. הייתה לך אישיות מיוחדת במינה ולב ענק ונדיב שרק נתן ונתן ולא ביקשת דבר בתמורה. היית עצמאית כמעט לחלוטין עד לפני מספר חודשים וכך נזכור אותך.  סבתא, אנחנו לא מאמינים שהגיעה העת להיפרד ושלא נראה אותך יותר. אהבת כל אחד מאיתנו, הכי הרבה שרק אפשר. הייתה בך אהבה אין קץ ואנו מודים עליה וכמה מזל היה לנו. אהבה שתלווה אותנו לעד, שנתת כל כך הרבה ממנה, שתספיק לנו לנצח. נוחי על משכבך בשלום סבתא יקרה, מקווים שאת שם עם סבא ושפגשת סוף סוף את בני משפחתך שהתגעגעת אליהם כל החיים. אוהבים אותך כל כך וכבר מתגעגעים. תישארי בלבנו תמיד. מאיתנו באהבה אין קץ הנכדים והנינים. אווה נפטרה מוקפת בבנותיה, נכדיה וניניה. כדרך כל בשר, מותה לא הפתיע אותנו והגיע לאחר תקופה לא פשוטה מבחינה בריאותית. מצאתי את עצמי לפעמים מהרהר במותה הקרב ובכל פעם וגם היום הרגש העיקרי שהציף אותי הוא לא עצב אלא הכרת התודה. הכרת התודה על כך שנתנה לי להרגיש כמו נכד נוסף ואני אימצתי אותה כסבתא הכרת תודה על האהבה אין קץ שהרעיפה על תום ויואב. הם עדיין לא מבינים זאת בצורה מלאה אבל חלק גדול מאושר ילדותם הוא בזכותך ובזכות טיבי. הכרת תודה על חוכמתך, על אוזן קשבת, על כך שהיית הדבק של המשפחה ונשאת אותה על כתפיך גם כשהיו שבריריות וחלשות. הכרת התודה על נדיבותך הרבה. נתת מתוך אהבה ובלב שלם. הכרת תודה והערצה שאת כל השבט הזה בניתם, את וטיבי במסירות אין קץ לאחר שנחלצתם מציפורני הנאצים והגעתם לארץ לבד וחסרי כל. הכרת תודה שבאתם לארץ ישראל ושבזכות עבודתכם הקשה ולחימתכם יש לנו מדינה. אני זוכר שיום אחד דברתי אתך ואמרתי לך שאני רוצה להגיד לך תודה. שאלת אותי מופתעת על מה ועניתי לך "תודה על הכל" ואת היית מופתעת.  בצניעותך הרבה לא ציפית לזה.  אני שמח שהודיתי לך בעודך בחיים ומן הראוי שאעשה זאת שוב מול הקהל הזה שבא ללוות אותך בדרכך האחרונה. אור ענבר   בעלה של עדי הנכדה – בתה של איילה   יוטיוב – קורות חיים חלק א' יוטיוב – קורות חיים חלק ב'  אווה שטרן מספרת את קורות חייה  חלק א' / חלק ב'/ הועלה לרשת ע"י עדי ענבר 2017 קרא עוד...
  • לזכרו של אלי אוקון

    אלי אוקון – 1944 – 2017 ביום חמישי 22.6.17 כ"ח בסיון תשע"ז הובא למנוחות אלי בנם של מאיר ושפרה אוקון ז"ל , אחיה של שרה בוגן ברנט משדה ורבורג בבית העלמין בגבעת ברנר. תושבי הכפר משתתפים בצער המשפחה המורחבת. לשרה ובני משפחתה, לרעיה שרה ולילדים: יעל, אביב ונועה ובני משפחותיהם. יהי זכרו ברוך אלי אחי היקר, כל כך קשה היה לראות את סבלך בתקופה האחרונה והבעת באוזני כל את כמיהתך לעזוב אותנו. וגם כאן ההומור לא נעלם ממך. כל כך שמחתי שהתעקשתי שתבוא למפגש המשפחתי שיזמתי לפני שבועיים ,כאילו הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות.  כל כך צר לי שלא הייתי בארץ בשעותיך האחרונות כדי להיפרד ממך אחי. הבאתי לך מחו"ל בונבוניירת שוקולד שידעתי כי תאהב, ובמקום זאת אפזר אותה על אפרך , שתמתק לך הדרך. אספר בקצרה לקהל זה על תקופה שרובם לא הכירו כ"כ, עת עלינו ארצה ב-1957 עם הורינו מקובנה שבליטא ,במסגרת עליית גומולקה  ,ראש ממשלת פולין דאז ,שאפשר לאזרחי פולין בעבר לעלות ארצה דרך פולין. אתה הגעת עם אבא במכונית ואמא ואני טסנו. כל אחד הגיע וחוויותיו עימו – התאחדנו בוורשה ולאחר כחודשיים עשינו דרכנו ארצה באנייה ובמטוס. ומשהו קטן שרק אני, אחותך הקטנה יכולה לספר. ידעת שאני משוגעת על מטוסים כי כל פעם שעבר מטוס הייתי מהופנטת. אני זוכרת שהיית אוחז אותי בידי ומספר לי שבגלגול הקודם הייתי טייסת קרב ונלחמתי במטוסי אויב , והדמיון שלי נעשה פרוע מאז, ואגב שרתתי בחיל האוויר וממשיכה להיות מהופנטת. לאחר כמה חודשי הסתגלות בארץ אצל אחותו של אבא, הגענו לשדה-ורבורג והקליטה הייתה קצת קשה עליך ,שכן היית בן 13 וסידרו לך מסגרת לימודית עם פנימיה במגדיאל – שם גם פגשת  חלק מחבריך גם היום. משם עברת לביה"ס הטכני של חיל האוויר בחיפה וכבר אז התגלו כישוריך הטכניים . בצבא שירתת  כאיש צוות מוטס על מסוקים ועשית חייל גם שם. התברכת בחייך באשה מסורה ואוהבת , ילדים מוכשרים ונכדים מקסימים . נוח על משכבך בשלום אח יקר. את ההמשך אעביר לאנשים אחרים שליוו אותך נאמנה לאורך הדרך. שרה. 22.6.17  שלחן האירוח  לתפארה בבית אוקון במושב בנייה 4.6.2010/צילום אסתר סלע קרא עוד...