פנחס שטרן ז"ל
הובא למנוחות בבית העלמין בשדה ורבורג ב- 13.8.2013
פנחס (טיבי) ואווה שטרן בימים יפים שלהם
אבא יקר
אנחנו כאן כל המשפחה אמא, אני, רחל, החתנים, הנכדים, בני זוגם ויתר בני המשפחה.
באנו להיפרד ממך בדרכך האחרונה. תמיד נזכור אותך כבעל מסור, אוהב, דואג לאמא, כאבא חם שלא חסך מאיתנו כלום, כסבא נהדר, לנכדים ולנינים שהיו כל עולמך, ועד כמה אהבת לעזור לכולם.
החיים שלך לא היו קלים, עברת את השואה במחנות הכפייה, איבדת את המשפחה והתחלת חיים חדשים עם אמא בישראל וגויסת מיד למלחמה חדשה – מלחמת השחרור. כל חייך עבדת קשה, כשבראש מחשבותיך הייתה הדאגה למשפחה עד יומך האחרון.
השנים האחרונות לא היו קלות מבחינה בריאותית ולמרות זאת עם העקשנות שלך המשכת לעבוד ולטפח את הפרדס שהיה מקור אהבתך וגאוותך. לפני מספר חודשים עקרת את הפרדס כי הרגשת שאתה לא יכול להמשיך לטפל יותר בפרדס. זה סמלי לפרידה שלך מכל היקר לך. לפני שבועיים בשיחה עם אמא הרגשת שהסוף שלך קרב ושאלת אותה איך היא תסתדר כאשר היא תישאר לבד.
אבא אנחנו מבטיחים לך שנמשיך לדאוג לאמא והיא לא תרגיש לבד. אבא התחשבת תמיד בכולנו נפרדת מאיתנו במהלך חופשת המולדת שלי שתוכננה ממזמן, וזכיתי להיות איתך עד הרגע האחרון. רק לפני שבוע נפגשנו בארוחה משפחתית והיית שמח ומאושר לראות את כולם.
אבא התמזל מזלנו לזכות באבא וסבא כזה נהדר ותמיד ננצור את הזיכרון שלך בליבנו. אוהבים אותך.
תנוח על משכבך בשלום ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
קראה איילה
נכתב על ידי הבנות איילה ורחל
סבא טיבי שלנו
מה אפשר להגיד על מישהו שרק לפני שבוע עוד היה בן אדם עצמאי ומלא חיים ונסעת עם סבתא לסידורים בכפר סבא?
היית אבא נפלא וסבא נהדר עם לב ענק ואהבה אינסופית, שכנראה לא היה יכול להכיל בסופו של דבר את טוב הלב שלך.
אנחנו זוכרים אותך בתור איש חזק, שהעבודה היא חייך – בפרדס ובגינה, תמיד מטפח ומשקה את העצים שיגדלו ויישאו פרי. אתה בן אדם מסור לסבתא ולכולנו, משכמך ומעלה.
עברת המון בחיים ותמיד דאגת לכל מחסור. כשהיינו קטנים וגם היום, תמיד היה כייף לבוא אליך ולסבתא, להתפנק ולכייף וגם לטייל לך על הגב ולנסוע לפרדס על הטרקטור ואספנו תפוזים בשק.. גם האוכל היה מרכיב חשוב בחייך ותמיד דאגת לנו, "תאכלו, תאכלו" אמרת לנו והאוכל כל כך טעים ! המלצת לנו על הלחם עם הבצל המפורסם, הפקאנים הקלויים, הפיתות על הכיריים והכנת מלפפונים חמוצים וריבות נהדרות.
סבא, נוח על משכבך בשלום ותשמור עלינו מלמעלה, כי אנחנו כבר מתגעגעים אליך. מכולנו באהבה עד השמים ובחזרה.
קראה הנכדה עדי
כתבה בשם הנכדים אורלי אבלס
שם פרטי : טיבור-פנחס שם משפחה : שטרן
מושב שדה ורבורג
שם פרטי ומשפחה TIBOR STERN
שם משפחה קודם / מהבית : שטרן בלועזית STERN
שנת לידה 1925 עיר לידה טרצל בלועזית TARCAL ארץ הונגריה
שם האב יצחק שם האם אילונה
תאור החיים בטרם השואה
מאז שנולדתי ועד 1942, חייתי באותו המקום. היינו בבית שישה אחים וההורים. שתי האחיות היו תופרות ואז שני אחים נוספים היו מגויסים, אחות נוספת הייתה בת 15 והייתי אני. אבא שלי היה סנדלר ואמא הייתה עקרת בית. היינו משפחה נורמאלית כל זמן שהיטלר לא עלה לשלטון והגרמנים לא נכנסו להונגריה. היו יחסי-שכנות טובים עם הנוצרים ולמרות זאת הם שמחו כשבאו לאסוף את היהודים. ההונגרים היו עוזרים נאמנים של הנאצים.
מהלך החיים בזמן השואה
בשנת 1942 עברתי לבודפשט כמו כל הצעירים שהיו בבית ובסוף שנת 1943 גויסתי למחנה עבודה, כמו כל הגברים הצעירים ושם עבדנו בעבודת פרך – תיקנו פסי רכבת שהופגזו, חפרנו בונקרים, תעלות. באוקטובר 1944 העבירו את הפלוגה לאוסטריה ואז ברחתי עם כמה חברים ועברנו ליוגוסלביה. שם הצטרפתי לפרטיזנים ומי שרצה לתת דם, אז הרוסים שילמו לו על כך וזה פרנס אותי. משם עזבתי בדצמבר 1944 לרומניה, כי שמענו שהסוכנות היהודית פועלת שם. אז כבר הרוסים התקדמו להונגריה והיו לי תעודות מהפרטיזנים שהייתי איתם. זה עזר לי להצטרף לרוסים כשהם התקדמו לכיוון הונגריה ומאוד שמחתי שאפגוש את המשפחה שלי. בסוף דצמבר 1944, יחד עם הרוסים, חזרתי למקום הולדתי כי הרוסים כבר כבשו את החלק הזה בהונגריה. לאכזבתי הגדולה והרבה מצאתי בית ריק, רק 4 קירות, בלי אף אחד. הבית רוקן לחלוטין על ידי השכנים ה"טובים". אז כבר היו בעיר מולדתי שני גברים שחזרו ממחנה העבודה והתארגנו והתחלנו לעסוק במסחר. שנה מאוחר יותר חזר אח אחד שגם היה במחנה עבודה וגם נודע לי שאחות אחת שנשארה בחיים הועברה מברגן-בלזן לטיפול בשבדיה, היא הייתה חולה בשחפת ובמצב קשה מאוד. היא קיבלה טיפול מהצלב האדום, חייה ניצלו והיא עלתה לארץ ב-1950 עם בעלה ותינוקת. האח שנשאר בחיים, ביילה (דב) עלה לארץ. שניהם כבר לא בחיים. נשארתי לבדי מתוך 6 ילדים וההורים נספו.
מקום שחרור
ברחתי ביוגוסלביה ב-1944 וזה מבחינתי היה השחרור.
במלחמה איבדתי את
ההורים ושלושה אחים – רוז'י, חוה ושנדור (שוני).
מסוף המלחמה עד העלייה לארץ
במאי 1946 התחתנו בטרצל, מקום מגורינו וקיווינו שאולי מישהו מהמשפחה יחזור.. הלכנו לבודפשט והיינו שם בהכשרה ומשם יצאנו לדרך, לעלייה. בנובמבר 1946 עזבנו את הונגריה במטרה לעלות לארץ. היינו קבוצה שהשליחים ליוו אותנו ויכולנו לקחת איתנו רק 5 ק"ג כל אחד כי נאמר לנו שעוברים את הגבול מהונגריה ליוגוסלביה כפליטים מפולין (בכדי שלא יתפסו אותנו) ושם נחכה לאונייה שתיקח אותנו לארץ. ביוגוסלביה חיכינו במשך כמה שבועות ואת כולנו הכניסו לבית-ספר וישנו על הרצפה (היה חורף וקר) והיינו שם עד שהאונייה הגיעה. היו 2 אוניות – הגדולה, "כנסת ישראל", אשר עליה עלו אנשים מבוגרים עם תינוקות ונשים בהיריון והאונייה השנייה (הקטנה) "אנסטסיה", ששטה כמו קופסת גפרורים ועליה היו אך ורק צעירים ללא ילדים ונשים לא בהיריון ואנו היינו על האונייה הזו ועוד ביוגוסלביה היא עלתה על שרטון ושכבנו בבטן האונייה על דרגשים – בלי נעליים, כמובן וקיבלנו פקודה לעלות מיד על הסיפון ובקרבת האונייה היה סלע והיינו צריכים לקפוץ על הסלע. מי שלא יכול היה לקפוץ, היה צריך להשתלשל בחבלים. את הציוד זרקו על הסלע וכל אחד חילץ משהו מהאונייה בלי קשר לשייכות של הציוד. לי, למשל, היה זוג נעליים – אחד של גבר ואחד של אישה ולא יכולתי לדרוך על הסלע משום שהוא מאוד דקר. אז אמרו לנו לחכות לאונייה השנייה שיצאה איתנו ביחד – "כנסת ישראל". השליחים שלנו נכנסו לכפר והכפריים אפו לנו לחם, כי היינו פליטים שהאונייה שלנו טבעה ולא נאמר להם שאנחנו יהודים ומה מטרתנו. צירפו אותנו לאונייה "כנסת ישראל" שכבר אז הייתה צפופה. בסופו של דבר היינו על האונייה כ- 4000 אנשים וזו הייתה העלייה הכי גדולה באותה התקופה ! האונייה הייתה ישנה מאוד ופעם היא העבירה פחם ועל-אף הצפיפות היא אכלסה אותנו. היטלטלנו בים והפליטים סתמו את החורים באונייה בעקבות המים שנכנסו ולא ידענו שאנחנו בסכנת חיים כל כך גדולה !!! לקח חודש ימים עד שהגענו לחופי ארץ ישראל וכבר ראינו את האורות של חיפה וזה מאוד ריגש אותנו ולמרות שהאונייה רצתה להתחמק כמה פעמים מהבריטים, אז הם תפסו אותנו ובדיעבד הבנו שהם ידעו מראש שאנחנו בדרך. הכינו אותנו שנילחם ולא ניכנע. בימים האחרונים להפלגה כבר לא חילקו לנו קופסאות שימורים (בכדי שנשמור אותם ונזרוק על הבריטים) וגם המים לשתיה אזלו כמעט לחלוטין. הבריטים לא היו עדינים – קודם התיזו עלינו מים רותחים, לאחר מכן גז מדמיע ואז פרצה פאניקה באונייה ובעקבות זאת גם היו שני הרוגים. בסופו של דבר נכנענו והעבירו אותנו לאונייה בריטית מגודרת בגדר-תיל אבל ללא זרם-חשמלי (כמו שהיה באושוויץ) וכך הגענו לקפריסין. בקפריסין היינו 9 חודשים ושם, בכל חודש, חילקו סרטיפיקט (אשרת-כניסה) בהתחלה לנשים בהיריון ולתינוקות. היינו בין הקבוצה האחרונה שקיבלה את הסרטיפיקט והגענו לארץ בנובמבר 1947 (שנה אחרי שיצאנו לדרך) וישר נלקחנו מהאונייה למחנה-ההסגר בעתלית, שם שוב ריססו אותנו והפרידו בין הגברים והנשים, כאשר המגורים היו בנפרד אבל במהלך היום יכולנו להיפגש ושם היינו 6 שבועות ומשם שלחו אותנו למחנות-אוהלים ברחבי הארץ ואנחנו היינו בקרית-שמואל ומשם העבירו אותנו למחנה-אוהלים ברעננה שהייתה ישוב קטן עם הרבה פרדסים, כמו בכל איזור השרון. משם הגענו לכפר-סבא וקיבלנו דירת-חדר ומהסוכנות קיבלנו 2 מיטות-ברזל, 2 מזרונים וגם 2 שמיכות. השירותים היו בחצר של בית. שם גרנו ובמאי 1948 גייסו אותי לצבא, למלחמת השחרור והצבא שילם את שכר הדירה ולקיום גם קיבלנו סכום כלשהוא שהספיק לדברים המינימאליים. שירתתי כאמור במלחמת השחרור ובמהלך המלחמה נולדה בתנו הבכורה, רחל. בשנת 1952 נולדה בתנו אילה ובספטמבר של אותה השנה עברנו לשדה-ורבורג, מושב שיתופי-חקלאי בשרון ולמדנו את החקלאות ומה שקשור לזה וכאן אנחנו גרים עד היום.
תקומה
תאריך עליה לארץ : בנובמבר 1947 הגענו לארץ מקפריסין
מסגרת העלייה לארץ : אוניית מעפילים
שם בן הזוג : אוה שנת נישואין : מאי 1946 מקום : הונגריה
עיסוק : בשנת 1952 עברנו לשדה ורבורג ומאז אנחנו גרים פה. עבדתי כמנהל עבודה ב"פרי-אור" והיה לנו 500 דונם של פרדס משותף ואותו ניהלתי עד שיצאתי לפנסיה, בד בבד בניתי את המשק עם הרבה עבודה קשה ולצערנו היום כבר אין פרדסים. פשוט עצוב. אין מספיק מים ואי-אפשר להחזיק פרדס. בכל המלחמות הייתי מגויס, עשיתי מילואים במשך הרבה שנים ובזמן מלחמת ששת הימים הייתי מגויס יחד עם רחל, הבת שלי. בזמן מלחמת ששת הימים, אשתי הייתה לבד בבית והחזיקה את המשק יחד עם בתנו אילה, בת ה-15. היו לנו – פרה, עגל וגם עגלה עם חמור. בשדה ורבורג היו חולות עד הברכיים ותחבורה לא נכנסה לכאן. אם רצינו להגיע לקולנוע בכפר סבא אז נסענו עם שתי הבנות שלנו בעזרת העגלה עם החמור והשארנו את זה בחצר של חברים שלנו בכפר סבא. עד היום אני נהנה לעסוק בפרדסנות וזה ממלא אותי מאוד ונותן לי סיפוק !
שמות הילדים : רחל ואילה
נכדים : אורלי עדי שירי אורי ושני
נינים : תום ויואב
ראיינה ורשמה : אורלי אבלס (הנכדה)