אלה אזכרה

הספד ליודיל"ה יקירי הספד אינו דבר פרידה, כי איני נפרדת ואיני יכולה להיפרד,  הרי איך וכיצד אדם נפרד מעצמו מבשרו ומנשמתו, ככתוב :" על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד." ואני, מתוך שנות חיי, רק  17 שנים חייתי בלעדי יהודה.  וכל שנותי ,חייתי אתו ואותו. ושפר עלי גורלי שיכולתי  לצרפו  אל משפחתי  באהבה הדדית ולחיות שנים יפות יחד. הכרתי את יהודה  במסיבה חנוכה ,עדין תלמידה, חצי שנה לאחר קום המדינה, יהודה כבר חייל בפלמ"ח, מה שכבר היה "גדול בעיני", התחלתי לקבל ממנו מכתבים, ואני כמובן הייתי עסוקה בעניינים נוספים או שכלל לא ידעתי איך כותבים מכתבים לחייל, כמובן שלא עניתי. לפתע הגיע מכתב נוסף ממנו וכשפתחתיו, היה בו דף ריק,  רמז דק, "אולי אין לך דפים." אפיזודה נוספת, באחת מפגישותינו הראשונות, יהודה נתן לי ספר באנגלית, אשר שמו בעברית  "מה יפית עמק נוי" ואמר לי קראי את הספר,  הוא נפלא,  ואחרי כן נשוחח עליו. מזלי היה שבאותה תקופה הוצג הסרט שהומחז מהספר. וכך יכולתי לשוחח עליו כאילו קראתיו. עוד הזכר אחד, אנו היינו 3 בנות בבית, עליזה, אני ורחל. אבא שלנו צבי ברגר למד אותנו זמירות שבת,בעברית אידיש ובארמית, לא הבנו מלה אחת מכל הנאמר, שרנו בשיבושים נוראיים,עד שיהודה הגיע לביתנו ושמע  את השיבושים המצחיקים שאמרנו, כמובן לאחר  שהוא שר נכון, בהדגשת כל מלה, דגש ושווא, הבנו את מלות השיר, מי שיודע, "הוא אשר דבר לעם סיגלתו" = הכוונה היא ל "הוא אשר דבר לעם סגולתו." אם לציין את ידיעותיו הרי שניתן היה ללמוד ממנו מבלי שהוא התכוון ללמד ומבלי שהתכוונו ללמוד, אך מאז תחילת פגישותינו למדתי ממנו רבות רבות והכל הכל. בשנות למודי  לתואר אקדמי, יהודה היה המורה הפרטי שלי. עזר לי בכל  מסגרות הלימוד ולציין שליהודה לא היה תואר אקדמי, אך הידע שלו היה הרבה למעלה מכך. וכל זאת ללא הגזמה. לא הייתי "אני" לולא יהודה לצדי. הכל אני חייבת לו. לחיות אתו לחיות לצדו, זו הרגשת כבוד. בכל שנותי לידו לא נאמרה מלה אחת שאינה מלת כבוד. אופיו הבסיסי היה בנוי במלת כבוד. כבוד להוריו ולמשפחתו, להורי ולמשפחתי ולכל הסובבים אותו. כבוד רב היה לו לנושא התורה  והיהדות, הוא לא הסכים שיזרקו  סוכריות בבית הכנסת כל עוד ספר התורה מונח  פתוח על השולחן, רק לאחר סגירת ספר  התורה, מותר לזרוק סוכריות. שיחות באמצע התפילה, בעיניו לא מכובד לדבר בעת התפילה, אפילו בימי חוליו, כשהתקשה לקום, בעת התפילה, בתנועות ידיים בקש ממני לעזור לו לעמוד ולפנות לצד מזרח, כי בשעת התפילה אין מדברים, שיחות ודיבורים סתם. גברים בלי כיפה בתחומי בית הכנסת נראו בעיניו כחסר כבוד  למקום ולכבוד התורה, ולא לשווא כינתה אותו אחת מבנות הכפר "השמים הרוחניים" של שדה ורבורג. תפילתו כשליח ציבור היתה  מעומק הלב, לא רק מן הפה ולחוץ אלא יוצאת מן הלב, ולכן הקפיד על כל מלה שתאמר בכוונה מלאה ברגש מלא, עיניו אורו כשהיה רואה את בית הכנסת מלא  במתפללים,וכשהצבור היה שר אתו הרגשתי ממקום מושבי שהוא נותן את כל כולו לתפילה, תפילתו יצאה מן הלב ונכנסה ללב. כי לכל מלה כבודה. ואכן, בכל מקום שהגיע אליו מיד נתקבל בכבוד  רב. אפילו בעת עבודתו כמתדלק בתחנת דלק, אמרו לו אנשים שאין זה מקום מתאים לכישוריו. ואכן, הוא נתקבל לעבודה בבנק,עד להגיעו למשרת מנהל  בנק. גם יחסו לעובדים אף לא היה כשל "בוס". הוא היה  אחד מן  החברים  ועמיתים להישגים. עלי לציין  בתודה שאף באו לנחמנו. דמותו המחנכת  והמשפיעה היתה מיד בהכרות  הראשונה עמו. כמובן יחסו לארץ ישראל דבקותו במדינת ישראל  וערכיה. הוא העריך את מעשי  אבותיו שעלו ארצה בתחילת המאה הקודמת, חיו בצנעה רבה, דבקותם בדתם ומסירותם לארץ  היתה נר לרגליו. כל המחתרות, כולן, היו קדושות בעיניו, וגם צודקות. כמובן, שמיד עם הכרזת  הגיוס, יהודה התגייס לפלמ"ח ונלחם במסלול לטרון, באב–אל- וואד  ובפריצת הדרך לירושלים, וזאת, במסגרת הגדוד הרביעי, הרא"ל. בהגיעם לקרית ענבים, למעין בסיס, לא היה מטבח כשר. יהודה מיד נטל על עצמו את המשימה, כדי שחבריו יוכלו לאכול. הוא נתקבל בברכה כי דאגתו לחבריו  החיילים היתה בראש מעיניו. נמצאים בידינו מכתבים שיהודה כתב להוריו, גם בנושא זה, וגם כדי  שתוסר דאגה מלבם. יש לציין בכל הליכותיו את הצניעות, הענווה וערכיו הציוניים. אנו זוכרים כי בסיום תפילות יום  הכפורים,  יהודה האיץ בנו לשיר  3 שירים 1. לשנה הבאה בירושלים הבנויה 2. אדון עולם 3. התקווה אלה בדיוק בסיסי אפיו וערכיו ליהודה יקירי, "מי  יעלה  בהר קודשו, נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי" – זה אתה.אני חייבת לסיים את דבר ההספד בתודה ובהוקרה לכל המשתתפים באבלנו, המשפחה הידידים ולכל תושבי הכפר שהעניקו לנו הרגשת בית ותמיכה. היו ברוכים, חנה ארנון ל' סיוון תשע"ה בס"ד . דוד יהודה  שלי ! 66   שנים ליווית אותי. פלמל'ה קראת לי. היית   לי  כאב, מחנך, מלמד, נוזף וכמובן  גם תומך, גאה, מלווה,  אוהב  ומחבק. "ואני הדָרךָ ראיתי, אימרתך שמעתי , ומה אהבתי תורתך" היית לי אוהלה של תורה ושכינה  ואהבת מולדת, דעותיך הנחושות נטמעו בי. אמרת, שמי שאין לו חלק באלהי ישראל  ומי שאינו מרגיש בכך,  יכול להיות אדם כשר וטוב, אבל יהודי לאומי הוא לא!  כאבת את המתרחש והתאכזבת  שהארץ שלמענה לחמת כפלמח"ניק  ובשאר מלחמות ישראל אינה עומדת  בסטנדרטים  הגבוהים שלהם ציפית, ולא פעם בקשת שהאנגלים יחזרו כי אנו לא ראויים. בבדיחות דעת, בקשת להפגש עם משה רבנו, כדי לספר לו כמה הוא צדק, שהעם הזה לא ראוי  לכל חסדי  האל   ולתורתו.  ועכשיו תשב  במחיצתו  ותדסקסו  את הנושא ותתפלספו ותתפלפלו. ואני, מה יהא עלי? מי ייעץ לי בכל התהיות והשאלות, מי יגיד מה נכון ומה לא, מי יקיים במשפחה את כל האירועים השמחים, כמו בריתות, ברי מצוה ומי להבדיל יקיים אזכרות ויקרא "אל מלא רחמים"? והנורא  מכל, נגוניך  וקולך  נ ד מ ו .  אך הם יתנגנו בי  לעולמי עולמים. הנה אתמול בבקר,  בעוד אתה נושם את נשימותיך האחרונות, מצאתי את עצמי ממלמלת את  תפילת "נתנה תוקף", "בראש השנה יכתבון, וביום צום כפור  יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו",  אוי, מי תאר  לעצמו  שכך יהיה. בית הכנסת היה  בבת עיניך, מרכז  אישיותך וישותך, שמרת עליו  כאילו  היה רק שלך, במסירות ואהבה  אין קץ, והנה בפעם האחרונה בדרך האחרונה שבה פסעת זה היה בדרכך לבית הכנסת, ומכאן  אתה יוצא  בדרך זו לדרכך האחרונה.  רבי נחמן  מברסלב אומר "גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם משם אתה יכול לדבק עצמך אליו" מלאכי שמים ירדו  וישאו  אותך על כפיהם,כמי שנושאים תינוק בזהירות  שלא  להכאיב ,ישר אל גן עדן.  למנוחת עולמים. ואנחנו כאן  דמעות עליך מורידין  והקב"ה סופרן ומניחן בבית הגנזים. תודה!! דוד יהודה על כל הזיכרונות והערכים. ואל תשכח כשיישמעו פעמי משיח  "מתחת לקשת רובינזון  אנחנו נפגשים, כל אנשי שדה ורבורג"  כמאמרך. אוהבת אותך לעולמים.. תלמה מרגולין (לבית שמיר)   קרא עוד...

לזכרו של צביקה ורד 1941 – 2016 צביקה ויסברוד גדל בשדה ורבורג עם משפחתו בשנות החמישים. הלוויתו התקיימה ביום ראשון 31.7.16 בקיבוץ בית אלפא.  חבר בקבוצת הכדורגל של הכפר ובארכיון נשמרה תמונה קבוצתית של בני דורו. (1953) בתמונה: מימין שורה עליונה: צביקה ויסברוד,אורי שטיינברג, יורם להמן, מוטקה וגנר, איציק שטרנפלד, אורי ציגלר, איתן שטרר,אורי רייס, ראובן ולטר, יויה רייס. אורי שטיינברג חברו כתב: צביקה היה מאותם האנשים – והם לצערנו לא רבים – שמשרים אווירת תקווה כי הדברים יהיו טובים יותר. אדם, שכבר מילדות, הוכה בידי הגורל שוב ושוב ועוד פעם אך טוב ליבו, החיוך  והרצון הבלתי נלאה של נתינה לאחר, נתינה לחלש בחברה מעולם לא נטשו אותו והוא, לא נטש.  הוריו אותם איבד בגיל צעיר מאד, אחיו  הצעיר ארנון שהלך לעולמו בטרם עת ועוד מכות שלא כאן המקום להזכירם מטעמי צנעת הפרט וצביקה – תמיד זקוף מחייך ונותן ללא גבולות. אכן, יש תקווה לטוב יותר כאשר אנשים מסוגו של צביקה נמצאים בסביבה והוא, איננו איתנו יותר. אכן, אבדה גדולה!  יהי זכרך ברוך צביקה חבר נעורים. אורי. צביקה עם ילדיו. מאתר בית אלפא. קרא עוד...

ולטר חנה בת מרדכי-מקס ואלזה לנגה ילידת שירוט – גרמניה. קורות חייה כפי שספרה באתר "זכרון ותקומה" – תיעוד סיפורים של ניצולי שואה  במועצה אזורית דרום השרון. נולדתי בשנת 1917 בכפר שירוט – גרמניה. לאבי הייתה מכולת שבה מכרו מצרכים יבשים כגון סוכר וקמח, וכן היה בעל פאב שבו מכר שתייה חריפה ובירה. בנוסף היה בבית אולם ששימש לחתונות ולמסיבות. היו לי שני אחים ואחות. גדלתי בכפר שירוט, היינו המשפחה היהודית היחידה בכפר. הבית היה גדול ושמרו בו על כשרות. בילדותי למדתי בבית הספר המקומי. לאימא הייתה עוזרת אך את הארוחות בישלה בעצמה. בחצר היה משק חי: פרות לחלב, עופות לצרכי המשפחה בלבד, כמו כן היו סוסים כדי לעבד כ-60 דונם אדמה וגן ירק. בשנת 1933 כאשר הנאצים עלו לשלטון גרמנים לא הורשו להיכנס לעסק של יהודים, בשל כך נאלץ אבי לסגור את העסק ליום אחד. אנשי "החולצות החומות" למרות החוקים האנטישמים, המשיכו לבוא לפאב כדי לשתות בירה ולשחק ביליארד ולא גרמו לפרובוקציות כך שעסקי אבי לא נפגעו קשה. האחים הגדולים שלי עבדו רחוק מהבית, אחד עבד בבנק, והשני בחנות גדולה לכלי מיטה. בשנת 1934 נפטר אבי ואחיי נאלצו לחזור הביתה כדי לטפל בעסק. בשנת 1937 השתנה המצב והאנטישמיות התגברה. אחיי רצו למכור את העסק אך אמי לא הסכימה. כאשר הייתי בת עשרים שלחה אותי אמי בעזרת ארגון ויצ"ו להכשרה ברלין. אחותי הייתה כבר נשואה ועלתה עם בעלה לארץ ישראל בתחילת 1938. גם אני המתנתי לסרטיפיקאט, ואכן, יום אחד בהיותי בהכשרה בברלין, התקשרו אליי ומסרו שאגיע מהר לטרייאסט שבאיטליה. מכיוון שהמרחק לביתי היה גדול, לא יכולתי לנסוע לכפר על מנת להיפרד מאמי. עד היום הדבר מציק לי. לטרייאסט נסעתי ברכבת לבדי. במלחמה איבדתי את אמי שנשארה בברלין. מה בדיוק עלה בגורלה ולהיכן נלקחה, אני לא יודעת עד היום. אחיי הגרו לארגנטינה. הגעתי ארצה בדצמבר 1938. בשנת 1939 נישאתי למיכאל (וורנר) וולטר. כל השנים עבדתי במשק הבית. התנדבתי בבית החולים "מאיר" בכפר סבא בעזרה לחולים במחלקות השונות. נולדו לי שני בנים: ראובן ודן, וכן 7 נכדים ו-21 נינים. חנה ולטר נפטרה בשיבה טובה והובאה ביום שלישי 16.8.16 למנוחת עולמים בבית העלמין בשדה ורבורג. יהי זכרה ברוך   קרא עוד...

                            קטל וורנר בחגה ה- 50 של שדה ורבורג – 1988     קטל- נעמי ורנר-ולטר     בית שדה ורבורג נפרד היום מקטל לאחר מחלה קשה ודעיכה ארוכה. נאמר "היא נגאלה מייסוריה" אך הלב כואב ובוכה. אישה קטנת קומה, צנועה, חרוצה, אשת משפחה חמה ואהובה על חבריה. מוכנה תמיד לעזור לכל מכל הלב בנפש חפצה.   קטל הגיעה לכפר בגיל 14 עם אחותה הבכורה, דורלי רוזנבלט ז"ל בעקבות אביהן אלפרד-"פפה ורנר" שהיה חיל-החלוץ עם קום הכפר. נערות צעירות, מנומסות שמיד החלו לעזור בעבודות הבית והמשק. האם הגיעה לארץ לאחר שחיסלה את עסקי המשפחה בגרמניה. בשל הצורך בידיים עובדות, קטל שלימים הפכה לנעמי, לא המשיכה את לימודיה בארץ וכל כולה התמסרה למשק הנבנה. את בעלה, גבריאל ולטר ז"ל, הכירה בכפר. חתונתם הייתה הראשונה בכפר ובבית העם. לצד בעלה, תרמה רבות למושב המתפתח. גם בימים קשים, מעולם לא התלוננה ותמיד הסבירה פנים לכל החברים. ביתה וליבה היו פתוחים לכל. קטל ממייסדי שדה ורבורג, חוותה על בשרה את 73 שנות הכפר על הקשיים והשמחות. היא תישאר תמיד בזיכרוננו ובפינה חמה בלבנו. מי ייתן ותנוח בשלווה בין רגבי שדה ורבורג העוטפים אותה באהבה. יהי זכרה ברוך.   נורית שטרנברג 1.8.11       קטל ולטר – ראיון עם ותיקים  קרא עוד...

מרים-גרוצקי-פזה 1927 – 2013 מרים, אחותה של שרה אונגר, הלכה לעולמה לאחר מחלה ממושכת ואישפוז ארוך. מרים גדלה והתחנכה בכפר סבא עד לנשואיה עם בן המושב מק פזה. צעירים ונמרצים, עברו לשדה ורבורג למשק 49 ושם עסקו בגידול פרחים. למרים ומק נולדו בן ובת-צביקה ובת-שבע. בשנת 1962 מכרו את המשק ועברו לפתח תקוה שם חיה מרים עד יום מותה. היא הותירה בעל, בן החי בקנדה, בת המתגוררת בפתח תקוה, 6 נכדים ו-5 נינים. מרים נגאלה מיסוריה והובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בסגולה ב–3.2.2013 יהי זכרה ברוך. דברים על קברה של מרים – קוראת בת שבע. רעייה אהובה, אמא יקרה, סבתא וטגם סבתא רבא טובה שלנו . בחודש הבא היינו אמורים לחגוג לך 86 שנות חיים. חיים שלמים ומלאים בהיסטוריה, שנים קשות במדינה חדשה שרק הוקמה ואת תמיד דאגת, טיפלת ואהבת את הבית והמשפחה – את אבא, צביקה ואותי. אני יודעת שזה מעגל החיים אבל זה לא מקל, קשה להתנתק מאמא. לצערנו הרב, בשבועיים האחרונים לא שמרו עליך כפי שקיווינו וציפינו שישמרו, כאבת הרבה ואנחנו איתך. אני מקווה שעכשיו את נחה על משכבך בשלום, שפגשת את אחותך שרה זכרונה לברכה האהובה, כל החיים היה לכן קשר הדוק של אחיות בלב ובנפש וכנראה שהרגשת ששרה נפטרה לפני שישה שבועות וייחלת להיות איתה שוב. אמא, מבטיחה לך שתמיד נספר ונזכור את הדאגה והחיוך שלך ברגעים מאושרים, שומרת, עוזרת ובעיקר אוהבת. יהי זכרך ברוך תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן! בת שבע קרא עוד...

  דודיק מורי ומחנכי   למדתי בביה"ס בצופית במחזור כ"א אשר סיים בשנת 1960. מחנכנו היה דודיק. לא דוד, לא קליינמן. פשוט דודיק – על כל המשתמע מהכינוי: חוסר פורמליות ביחסים עם התלמידים, קירוב והתעניינות אמיתית בכל הקורה אותם, לצד סמכות מורית הנקנית מתוקף האישיות ולא מתוך הכללים המקובלים והמצופים. לכל תלמיד בכיתה היה דודיק שלו. אני רוצה לספר על דודיק שלי: הגעתי לכיתה המופלאה של מחזור כ"א באמצע כיתה ו' (בבי"ס שמונה-שנתי כמקובל בימים ההם). הייתי בוגרת מערכת החינוך הקיבוצית על כל מעלותיה ומגרעותיה, ואשר הצד הלימודי לא היה הצד החזק בה. מיד עם הגעתי בלטו הפערים הלימודיים בכל המקצועות, ובאופן מיוחד באנגלית וחשבון. במצבנו הכלכלי הירוד לא יכלו הורי להרשות לעצמם מורים פרטיים ואמי נרתמה למשימה כמיטב יכולתה. לקראת סיום השנה קיים דודיק מפגש אישי עם כל תלמיד. נכנסתי לפגישה בפיק ברכיים, משוכנעת כי הוא עומד לספר לי כי יהיה עלי ללמוד שנה נוספת בכיתה ו'. למען האמת לא הצלחתי כל-כך להבין על מה הוא דיבר ורק חיכיתי לפסק הדין הנורא. כשדודיק הודיע על סיום הפגישה שאלתי בקול רועד אם הוא לא מוריד אותי כיתה, ולהפתעתי הגמורה הוא הסביר לי כי זה לא עלה כלל על דעתו וכי הוא מאמין ביכולתי להדביק את כל הכיתה בהקדם. יצאתי מהמפגש כשאני בעננים – לא מאמינה כי כך שפר גורלי. הצד הלימודי היה רק פן אחד במפגש הבלתי נשכח עם דודיק כי לבד מהיותו מרצה מרתק, בקי ומאתגר הוא עסק גם בחינוך: בהתמודדות עם המתחים החברתיים בכיתה, בשיחות על אהבת אדם ואהבת העם והמדינה ובטיפוח היכולות השונות של תלמידיו. כך הוא פתח לפני בכיתה ז' את האפשרות לביים את "מפצח האגוזים" של צייקובסקי והופעה לפני ההורים והחברים מהכיתות האחרות. כמורה לשעבר אינני יכולה לדמיין מורה אשר במשך כחודש ימים מפסיק ללמד ומאפשר לתלמידיו לחוות "דרך הרגליים" יצירת אמנות בבימוי אחת התלמידות, מתוך הכרה חינוכית ברורה של חשיבות האירוע בדרכם. ואכן חוויה זו הייתה חוויה מעצבת מבחינתנו – כפי שעולה משיחות על חברי. גם לאחר כחמישים שנה מזכירים זאת בכל מפגש יזום או מקרי. אני זוכרת את דודיק שאינו מפחד להודות בחולשותיו. לדוגמא: הוא טען כי מעולם ולעולם לא ידע להבחין בין שניים לשתיים. הוא פתר את הבעיה בהמצאת המושג "שְתְנֵיֵים"! הוא גם הסביר לנו כי כאשר אנו פורצים באמצע השיעור בצחוק שאינו מבין את פשרו הוא תמיד מסתובב ללוח ובודק אם מכנסיו סגורים… זכור לי במיוחד הטיול השנתי לאילת לקראת סיום ביה"ס: חמישה ימים – שעות ארוכות אינסופיות – במשאית, ודודיק עמנו כמובן ואינו מנצל את זכותו לשבת בנוחיות בקבינה של הנהג. כבר ביום הטיול הראשון פנתה אליו שולה כהן בבקשה כי יפסיק לקרוא לה שולמית. דודיק התנה את הסכמתו בכך שהיא תצליח לפנות אליו עשר פעמים ברציפות וללא טעות בתואר "מר קליינמן דוד", כשכל טעות שולחת אותה לתחילת הספירה. במשך חמישה ימים ארוכים ניסתה שולה להצליח במשימה וכשלה פעם אחר פעם. לאחר הטיול דודיק כינה אותה עד סוף הלימודים לפי בקשתה. דודיק היה לי מופת למורה אהוב שהעניק לנו תלמידיו חוויה חינוכית בלתי נשכחת, והיה אחד הגורמים המשמעותיים לבחירתי לעסוק בחינוך במהלך חיי הבוגרים. יהי זכרו ברוך.   צפור תבור רוזנטל 5.10.11                   בשם קבוצתנו, אנו מבקשים להביע השתתפות בצערה של יהודית פאר, ארכיונאית במושב גן חיים על מות אחיה דוד אגמון ז"ל ודינה קליינמן גיסתו. דודי , כפי שנקרא בפי מכריו, היה דמות ציבורית ידועה בעל ידע היסטורי רב על תולדות המושבים באזור ובמיוחד על גן חיים. לימד שנים רבות בבית ספר צופית והעמיד דורות רבים של תלמידים. את דעותיו פרסם בבלוג של אדמתי ואת סיפוריו-זיכרונותיו פרסם באתר של מושב  גן חיים  תנחומינו  למשפחה, ליהודית, לדינה קליינמן, חברתנו לצוות ארכיון שדה ורבורג ולבית גן-חיים.   יהי זכרו ברוך. ביום שני 12.9.12 התקיימה בגן חיים אזכרה לדודי קליינמן במלאת שנה לפטירתו. מובאים בזאת דבריה של ורדה גנזך – תלמידה ממחזור כ"א. דודיק   יקר ! בין מגוון  תפקידיי  לאורך השנים במערכת החינוך  הנני  מורה להוראת התיאטרון אחד מתרגילי הבמה  הנם: לו יכולת לפגוש את  האיש מה היית אומר לו? היית לי מורה  לחיים,מורה  דרך  כשהגעתי לחברה מגובשת  ואני  חדשה , ביישנית הגעתי מעיר  לחיי מושב , לשלוש  השנים האחרונות של בית הספר היסודי. שנים כה משמעותיות בשלב התפתחותי של ילד. במהירות  ובמיומנות  ובעיקר בהערכה  זיהית את  הפוטנציאל שבי. ואני זקפתי קומה . כל שיעור אתך היה בגדר חוויה ,אהבתי כל יום לימודים. לימים  שהפכתי אני לאשת חינוך העוסקת בהוראת ילדים ומבוגרים בטוחה שאותם ציוני דרך  ששתלת  בי/בנו התלמידים האירו לי את   דרכי ,הלכו והולכים עמי לאורך כל הדרך. כך צריך להיות מורה לתלמידיו- משהו קצת אחר מכולם. אנשים מסוגך  הם יחידי  סגולה אל אנשים מסוגך  תמיד  חשים געגוע. ועל כך  הייתי אומרת לך :  זכיתי !!! תודה!!! ורדה  גנזך– יונגרמן כותבת-מספרת- משחקת  15.9.12      קרא עוד...

 עלי רוזנבלט 30.6.1921 – 9.7.2013 ביום רביעי, 10.7.2013 בשעה 18.00 הובא למנוחת עולמים חברנו עלי רוזנבלט. בדרכו האחרונה בשבילי הכפר שאהב אל גבעת בית העלמין. לעלי, יליד 1921, מלאו לפני שבוע 92 שנים של עשייה, איכפתיות ומעורבות. ממייסדי הכפר ובר סמכא להיסטוריה שלו. אנו שולחים תנחומינו לילדיו: מיכה, נלה, עוזי  ומשפחותיהם. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, מוקפת בנופים, בציוצי ציפורים וברוח קלה בין הברושים. יהי זכרו ברוך. דברי ההספד של נלה דברים של משפחת סגל דורלי ועלי רוזנבלט – ותיקים מספרים קרא עוד...

חברים יקרים,     ביום  ששי 28.10.2011 לפני שהשבת ירדה עלינו נפרדנו מחנה להמן היקרה.    חנה חוותה לפני שבועות ספורים פרידה קורעת לב מבעלה הנס ומבנה יואל.    חנה מוכרת לכולנו כאישיות נעימה ועדינה ביותר. כל מה שעשתה נעשה ביושר פנימי עמוק מלווה בשאר רוח נדיר. היא שמשה כאחות המרפאה בכפר במשך שנים רבות ומעבר למזור הרפואי העניקה תמיכה נפשית לכל  הנכנס למרפאה. אשת משפחה חמה וחרוצה. חיוכה הטוב לא ימוש מזכרוננו. נלווה אותה בדרכה האחרונה  בלב דואב מלא אהבה   יהי זכרה ברוך   נורית שטרנברג  ואורי שחם   28.10.11                 זיכרונות של חובשת במרפאת שדה ורבורג / מתוך חוברת החמישים  1938 – 1988   את שירותי הרפואה בשנים הראשונות של הכפר קיבלנו ממרפאת צופית. כביש, כידוע טרם נסלל ונאלצנו לכתת רגלינו בחול הטובעני. גם עגלת תינוק למה שהייתה לא ניתן היה להוביל בחול לכן נשאו החברות את התינוקות על הידיים. בשנת 1950 נבנתה המרפאה בשדה ורבורג באותו מקום בו היא שוכנת בהווה. אך מידותיה היו קטנות יותר – חדר משותף לרופא ולאחות (החדר של יולקה היום) חדרון לאחסון ארון התרופות ופרוזדור צר להמתנה. את עבודתי כחובשת בכפר התחלתי כשנה לאחר בניית המרפאה. קדמה לי שכנתי דולי. עבדתי בצמוד לרופא בחדר אחד. אוכלוסייתה החולים שבקרה במרפאה בשנים הראשונות הייתה בעיקר מקרב מיעוט החברים המבוגרים ה"יקים" שרובם לא ידעו מילה בעברית לעומת זאת ד"ר אלג'ם צעיר, בלתי מנוסה, שלא הבין את רחשי ליבם של המבוגרים היו לו בעיות תקשורת איתם כי עקב עברו כניצול שואה התנגד אפילו לדיבור השפה הגרמנית, כך שבקושי נוצרה "כימיה" בינו לבין אותם פציינטים מבוגרים, שיותר מכל היו זקוקים לאוזן קשבת ולהבנה. הרופא הנזכר הפסיק את לימודי הרפואה בחו"ל בעקבות המלחמה וכשהגיע לארץ עבד בחקלאות ובבניין ורק עם הקמת הפקולטה לרפואה כשחיפשו סטודנטים לרפואה, נקרא להמשיך בלימודיו. שדה ורבורג הייתה מקום עבודתו הראשון וקשר הדוק נותר בינו לבין החקלאים והעובדים הצעירים אולם לא נוצר קשר כשזה בינו לבין היקים, וכך נאלצתי להיות המתרגמת והמנווטת. באותם ימים טרם המצאת הסולפה והאנטיביוטיקה היו החברים מגיעים למרפאה לטיפול בכל פצע או שריטה שתפחה. כאן נמרח יוד, שם נמרחה משחה ונחבשו הפצעים שהיו רבים, בעיקר אצל ילדים שהרבו לשחק בחול. מכיוון שהגיעו לטיפולים אלו לעיתים קרובות, נוצר קשר אישי הדוק ביני לבין החברים הגדולים והקטנים.   באותם ימים קבלנו הכל במשורה. גם תחבושות לא קבלנו באופן חופשי, ולכן היה צורך להשתמש בהן שימוש חוזר. לשם כך קבלתי פרימוס וסיר בישול. הרתחתי את התחבושות ותליתי לייבוש בחוץ. את הנקיות הנחתי בקערה והפציינטים הממתינים לתורם נרתמו לעבודה וגלגלו אותן לשימוש חוזר. את מכשירי הטיפול, המזרקים והמחטים שאף הם לא היו חד פעמיים, הייתי מרתיחה בכלי הנקרא: סטריליזטור ולאחר מכן ניקיתי את חורי המחטים בחומר חיטוי והעברתי חוט דק דרכם. לפני המצאת האנטיביוטיקה טיפלו בסולפה שעזרה רק חלקית. האנטיביוטיקה חוללה פלאים אך המרפאה לא קבלה חמר זה שניתן בזריקות, ועל החברים היה לנסוע לכפר סבא ולהביאו. כשקיבלתי את החמר רתמתי את הפרדה לעגלה ונסעתי אל החולה.      קופת חולים לא סיפקה את כל שנדרש למרפאה. ועל כן מצאתי את עצמי לעיתים קונה את צרכי המרפאה מכספי הפרטי – מזרקים למשל. גם כשהיה קר בחורף וביקשתי תנור לחימום, הציעו לי בהתחלה להניח את ידי ולחממן מעל הסטריליזטור. רק יותר מאוחר הגיע הנפט.   שנים רבות לא יצאתי לחופשה כיוון שלא נמצאה מחליפה בסביבתנו. האנשים נקשרו אלי מאד והתרגלו לכך שתמיד אפשר למצוא אותי במרפאה. אחרי שנים כשהגיעה מחליפה ויצאתי סוף סוף לחופשה קצרה, היו שנכנסו למרפאה כהרגלם, לא הבינו מה קורה ויצאו כלעומת שבאו כלומר, האנשים לא באו בענייני מחלות ותרופות אלא גם כדי להתייעץ ולמצוא אוזן קשבת. כך הייתי לעיתים "האוזן המאזינה". הייתה לי תחושת סיפוק בגלל האימון שרחשו לי החברים. עם הזמן הכפר הלך והתרחב נוספו חברים, הילדים גדלו, את המרפאה הרחיבו וגם אופייה השתנה.        חנה להמן    1988                                                   התמונה צולמה ע"י הנס להמן הביאה לדפוס אסתר רוט סלע               ותיקים מספרים – ראיון עם חנה להמן         קרא עוד...

פנחס שטרן ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין בשדה  ורבורג ב- 13.8.2013 פנחס (טיבי) ואווה שטרן בימים יפים שלהם אבא יקר אנחנו כאן כל המשפחה אמא, אני, רחל, החתנים, הנכדים, בני זוגם ויתר בני המשפחה. באנו להיפרד ממך בדרכך האחרונה. תמיד נזכור אותך כבעל מסור, אוהב, דואג לאמא, כאבא חם שלא חסך מאיתנו כלום, כסבא נהדר, לנכדים ולנינים שהיו כל עולמך, ועד כמה אהבת לעזור לכולם. החיים שלך לא היו קלים, עברת את השואה במחנות הכפייה, איבדת את המשפחה והתחלת חיים חדשים עם אמא בישראל וגויסת מיד למלחמה חדשה – מלחמת השחרור. כל חייך עבדת קשה, כשבראש מחשבותיך הייתה הדאגה למשפחה עד יומך האחרון. השנים האחרונות לא היו קלות מבחינה בריאותית ולמרות זאת עם העקשנות שלך המשכת לעבוד ולטפח את הפרדס שהיה מקור אהבתך וגאוותך. לפני מספר חודשים עקרת את הפרדס כי הרגשת שאתה לא יכול להמשיך לטפל יותר בפרדס. זה סמלי לפרידה שלך מכל היקר לך. לפני שבועיים בשיחה עם אמא הרגשת שהסוף שלך קרב ושאלת אותה איך היא תסתדר כאשר היא תישאר לבד. אבא אנחנו מבטיחים לך שנמשיך לדאוג לאמא והיא לא תרגיש לבד. אבא התחשבת תמיד בכולנו נפרדת מאיתנו במהלך חופשת המולדת שלי שתוכננה ממזמן, וזכיתי להיות איתך עד הרגע האחרון. רק לפני שבוע נפגשנו בארוחה משפחתית והיית שמח ומאושר לראות את כולם. אבא התמזל מזלנו לזכות באבא וסבא כזה נהדר ותמיד ננצור את הזיכרון שלך בליבנו. אוהבים אותך. תנוח על משכבך בשלום ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים.  קראה איילה נכתב על ידי הבנות איילה ורחל סבא טיבי שלנו מה אפשר להגיד על מישהו שרק לפני שבוע עוד היה בן אדם עצמאי ומלא חיים ונסעת עם סבתא לסידורים בכפר סבא? היית אבא נפלא וסבא נהדר עם לב ענק ואהבה אינסופית, שכנראה לא היה יכול להכיל בסופו של דבר את טוב הלב שלך. אנחנו זוכרים אותך בתור איש חזק, שהעבודה היא חייך – בפרדס ובגינה, תמיד מטפח ומשקה את העצים שיגדלו ויישאו פרי. אתה בן אדם מסור לסבתא ולכולנו, משכמך ומעלה. עברת המון בחיים ותמיד דאגת לכל מחסור. כשהיינו קטנים וגם היום, תמיד היה כייף לבוא אליך ולסבתא, להתפנק ולכייף וגם לטייל לך על הגב ולנסוע לפרדס על הטרקטור ואספנו תפוזים בשק.. גם האוכל היה מרכיב חשוב בחייך ותמיד דאגת לנו, "תאכלו, תאכלו" אמרת לנו והאוכל כל כך טעים ! המלצת לנו על הלחם עם הבצל המפורסם, הפקאנים הקלויים, הפיתות על הכיריים והכנת מלפפונים חמוצים וריבות נהדרות. סבא, נוח על משכבך בשלום ותשמור עלינו מלמעלה, כי אנחנו כבר מתגעגעים אליך. מכולנו באהבה עד השמים ובחזרה. קראה הנכדה עדי כתבה בשם הנכדים אורלי אבלס שם פרטי : טיבור-פנחס               שם משפחה : שטרן מושב שדה ורבורג שם פרטי ומשפחה TIBOR STERN שם משפחה קודם / מהבית : שטרן           בלועזית STERN שנת לידה 1925    עיר לידה טרצל            בלועזית TARCAL               ארץ הונגריה שם האב  יצחק               שם האם אילונה תאור החיים בטרם השואה מאז שנולדתי ועד 1942, חייתי באותו המקום. היינו בבית שישה אחים וההורים. שתי האחיות היו תופרות ואז שני אחים נוספים היו מגויסים, אחות נוספת הייתה בת 15 והייתי אני. אבא שלי היה סנדלר ואמא הייתה עקרת בית. היינו משפחה נורמאלית כל זמן שהיטלר לא עלה לשלטון והגרמנים לא נכנסו להונגריה. היו יחסי-שכנות טובים עם הנוצרים ולמרות זאת הם שמחו כשבאו לאסוף את היהודים. ההונגרים היו עוזרים נאמנים של הנאצים. מהלך החיים בזמן השואה בשנת 1942 עברתי לבודפשט כמו כל הצעירים שהיו בבית ובסוף שנת 1943 גויסתי למחנה עבודה, כמו כל הגברים הצעירים ושם עבדנו בעבודת פרך – תיקנו פסי רכבת שהופגזו, חפרנו בונקרים, תעלות. באוקטובר 1944 העבירו את הפלוגה לאוסטריה ואז ברחתי עם כמה חברים ועברנו ליוגוסלביה. שם הצטרפתי לפרטיזנים ומי שרצה לתת דם, אז הרוסים שילמו לו על כך וזה פרנס אותי. משם עזבתי בדצמבר 1944 לרומניה, כי שמענו שהסוכנות היהודית פועלת שם. אז כבר הרוסים התקדמו להונגריה והיו לי תעודות מהפרטיזנים שהייתי איתם. זה עזר לי להצטרף לרוסים כשהם התקדמו לכיוון הונגריה ומאוד שמחתי שאפגוש את המשפחה שלי. בסוף דצמבר 1944, יחד עם הרוסים, חזרתי למקום הולדתי כי הרוסים כבר כבשו את החלק הזה בהונגריה. לאכזבתי הגדולה והרבה מצאתי בית ריק, רק 4 קירות, בלי אף אחד. הבית רוקן לחלוטין על ידי השכנים ה"טובים". אז כבר היו בעיר מולדתי שני גברים שחזרו ממחנה העבודה והתארגנו והתחלנו לעסוק במסחר. שנה מאוחר יותר חזר אח אחד שגם היה במחנה עבודה וגם נודע לי שאחות אחת שנשארה בחיים הועברה מברגן-בלזן לטיפול בשבדיה, היא הייתה חולה בשחפת ובמצב קשה מאוד. היא קיבלה טיפול מהצלב האדום, חייה ניצלו והיא עלתה לארץ ב-1950 עם בעלה ותינוקת. האח שנשאר בחיים, ביילה (דב) עלה לארץ. שניהם כבר לא בחיים. נשארתי לבדי מתוך 6 ילדים וההורים נספו. מקום שחרור ברחתי ביוגוסלביה ב-1944 וזה מבחינתי היה השחרור. במלחמה איבדתי את ההורים ושלושה אחים – רוז'י, חוה ושנדור (שוני). מסוף המלחמה עד העלייה לארץ במאי 1946 התחתנו בטרצל, מקום מגורינו וקיווינו שאולי מישהו מהמשפחה יחזור.. הלכנו לבודפשט והיינו שם בהכשרה ומשם יצאנו לדרך, לעלייה. בנובמבר 1946 עזבנו את הונגריה במטרה לעלות לארץ. היינו קבוצה שהשליחים ליוו אותנו ויכולנו לקחת איתנו רק 5 ק"ג כל אחד כי נאמר לנו שעוברים את הגבול מהונגריה ליוגוסלביה כפליטים מפולין (בכדי שלא יתפסו אותנו) ושם נחכה לאונייה שתיקח אותנו לארץ. ביוגוסלביה חיכינו במשך כמה שבועות ואת כולנו הכניסו לבית-ספר וישנו על הרצפה (היה חורף וקר) והיינו שם עד שהאונייה הגיעה. היו 2 אוניות – הגדולה, "כנסת ישראל", אשר עליה עלו אנשים מבוגרים עם תינוקות ונשים בהיריון והאונייה השנייה (הקטנה) "אנסטסיה", ששטה כמו קופסת גפרורים ועליה היו אך ורק צעירים ללא ילדים ונשים לא בהיריון ואנו היינו על האונייה הזו ועוד ביוגוסלביה היא עלתה על שרטון ושכבנו בבטן האונייה על דרגשים – בלי נעליים, כמובן וקיבלנו פקודה לעלות מיד על הסיפון ובקרבת האונייה היה סלע והיינו צריכים לקפוץ על הסלע. מי שלא יכול היה לקפוץ, היה צריך להשתלשל בחבלים. את הציוד זרקו על הסלע וכל אחד חילץ משהו מהאונייה בלי קשר לשייכות של הציוד. לי, למשל, היה זוג נעליים – אחד של גבר ואחד של אישה ולא יכולתי לדרוך על הסלע משום שהוא מאוד דקר. אז אמרו לנו לחכות לאונייה השנייה שיצאה איתנו ביחד – "כנסת ישראל". השליחים שלנו נכנסו לכפר והכפריים אפו לנו לחם, כי היינו פליטים שהאונייה שלנו טבעה ולא נאמר להם שאנחנו יהודים ומה מטרתנו. צירפו אותנו לאונייה "כנסת ישראל" שכבר אז הייתה צפופה. בסופו של דבר היינו על האונייה כ- 4000 אנשים וזו הייתה העלייה הכי גדולה באותה התקופה ! האונייה הייתה ישנה מאוד ופעם היא העבירה פחם ועל-אף הצפיפות היא אכלסה אותנו. היטלטלנו בים והפליטים סתמו את החורים באונייה בעקבות המים שנכנסו ולא ידענו שאנחנו בסכנת חיים כל כך גדולה !!! לקח חודש ימים עד שהגענו לחופי ארץ ישראל וכבר ראינו את האורות של חיפה וזה מאוד ריגש אותנו ולמרות שהאונייה רצתה להתחמק כמה פעמים מהבריטים, אז הם תפסו אותנו ובדיעבד הבנו שהם ידעו מראש שאנחנו בדרך. הכינו אותנו שנילחם ולא ניכנע. בימים האחרונים להפלגה כבר לא חילקו לנו קופסאות שימורים (בכדי שנשמור אותם ונזרוק על הבריטים) וגם המים לשתיה אזלו כמעט לחלוטין. הבריטים לא היו עדינים – קודם התיזו עלינו מים רותחים, לאחר מכן גז מדמיע ואז פרצה פאניקה באונייה ובעקבות זאת גם היו שני הרוגים. בסופו של דבר נכנענו והעבירו אותנו לאונייה בריטית מגודרת בגדר-תיל אבל ללא זרם-חשמלי (כמו שהיה באושוויץ) וכך הגענו לקפריסין. בקפריסין היינו 9 חודשים ושם, בכל חודש, חילקו סרטיפיקט (אשרת-כניסה) בהתחלה לנשים בהיריון ולתינוקות. היינו בין הקבוצה האחרונה שקיבלה את הסרטיפיקט והגענו לארץ בנובמבר 1947 (שנה אחרי שיצאנו לדרך) וישר נלקחנו מהאונייה למחנה-ההסגר בעתלית, שם שוב ריססו אותנו והפרידו בין הגברים והנשים, כאשר המגורים היו בנפרד אבל במהלך היום יכולנו להיפגש ושם היינו 6 שבועות ומשם שלחו אותנו למחנות-אוהלים ברחבי הארץ ואנחנו היינו בקרית-שמואל ומשם העבירו אותנו למחנה-אוהלים ברעננה שהייתה ישוב קטן עם הרבה פרדסים, כמו בכל איזור השרון. משם הגענו לכפר-סבא וקיבלנו דירת-חדר ומהסוכנות קיבלנו 2 מיטות-ברזל, 2 מזרונים וגם 2 שמיכות. השירותים היו בחצר של בית. שם גרנו ובמאי 1948 גייסו אותי לצבא, למלחמת השחרור והצבא שילם את שכר הדירה ולקיום גם קיבלנו סכום כלשהוא שהספיק לדברים המינימאליים. שירתתי כאמור במלחמת השחרור ובמהלך המלחמה נולדה בתנו הבכורה, רחל. בשנת 1952 נולדה בתנו אילה ובספטמבר של אותה השנה עברנו לשדה-ורבורג, מושב שיתופי-חקלאי בשרון ולמדנו את החקלאות ומה שקשור לזה וכאן אנחנו גרים עד היום. תקומה תאריך עליה לארץ : בנובמבר 1947 הגענו לארץ מקפריסין מסגרת העלייה לארץ : אוניית מעפילים שם בן הזוג : אוה                       שנת נישואין : מאי 1946              מקום : הונגריה עיסוק : בשנת 1952 עברנו לשדה ורבורג ומאז אנחנו גרים פה. עבדתי כמנהל עבודה ב"פרי-אור" והיה לנו 500 דונם של פרדס משותף ואותו ניהלתי עד שיצאתי לפנסיה, בד בבד בניתי את המשק עם הרבה עבודה קשה ולצערנו היום כבר אין פרדסים. פשוט עצוב. אין מספיק מים ואי-אפשר להחזיק פרדס. בכל המלחמות הייתי מגויס, עשיתי מילואים במשך הרבה שנים ובזמן מלחמת ששת הימים הייתי מגויס יחד עם רחל, הבת שלי. בזמן מלחמת ששת הימים, אשתי הייתה לבד בבית והחזיקה את המשק יחד עם בתנו אילה, בת ה-15. היו לנו – פרה, עגל וגם עגלה עם חמור. בשדה ורבורג היו חולות עד הברכיים ותחבורה לא נכנסה לכאן. אם רצינו להגיע לקולנוע בכפר סבא אז נסענו עם שתי הבנות שלנו בעזרת העגלה עם החמור והשארנו את זה בחצר של חברים שלנו בכפר סבא. עד היום אני נהנה לעסוק בפרדסנות וזה ממלא אותי מאוד ונותן לי סיפוק ! שמות הילדים : רחל ואילה נכדים : אורלי עדי שירי אורי ושני נינים : תום ויואב  ראיינה ורשמה : אורלי אבלס (הנכדה) קרא עוד...

  נפרדים מחברתנו היקרה דרורה מגל דרורה – בנחישות האופיינית לה נאבקה במחלתה וחיה חיים מלאים כמעט עד שכבה נרה   דרורה השאירה מורשת משפחתית מוצקה ל"שבט מגל" ונגיעה בעלת משמעות בכל אשר עשתה בחייה     יהי זכרה ברוך   הלוויתה התקיימה ביום שישי 4.11.2011 בשעה 15.00 בבית העלמין בשדה ורבורג קרא עוד...