תולדות הכפר

בשנות השלושים, כאשר הבריטים לא מאפשרים עליה חופשית של יהודים לארץ ישראל, מושג הסכם בין הסוכנות היהודית לבין האוצר של גרמניה המאפשר העברת סכומי כסף מוגבלים של יהודים מגרמניה לארץ.
את הכסף ניתן היה להוציא אך ורק ע"י רכישת ציוד בגרמניה.ואכן נרכש ציוד כגון צינורות,מדי מים,כלי עבודה. להסכם קראו "העברה".

ע"י העברה זו מתאפשרת עלייתן של כמה מאות משפחות מגרמניה שמתחייבות מצידן להתיישב בכפרים חקלאיים בארץ.
ויהי בשנת 1937 יצאו משלזיה העילית ומפלחים אחרים, צאצאי אברהם יצחק ויעקב ויבואו לארץ שהובטחה להם ויחנו בכפר-סבא.
בזרוע נטויה הובילה חברת "רסקו" (מיסודה של הסוכנות היהודית) צעירים וצעירות מקרב המעמד הבינוני, אשר נמצאו מתאימים להתיישבות על אדמת הקרן הקיימת לישראל, לתוך השממה, ליד מושב גן חיים.
החברים הראשונים הם שלושים המשפחות של ה"קפיטליסטים" ,המקבלים כ-1200 ליש"ט להקמת משק חקלאי ועשר משפחות של עובדי ציבור אשר רוכשים מישקי עזר בעזרת הלוואות מהסוכנות. החברים סיפרו כי עד בניית הבתים הם התגוררו בכפר-סבא וגן חיים ומדי יום היו מגיעים לכפר שבהקמה,כדי להכין את האדמה להתיישבות.
לראשוני הכפר הוקצה שטח של ארבע מאות שיבעים וחמישה דונם שחולק לשלושה חלקים כשדרכי עפר מחברים אותם, וביניהם שטחים פרטיים של יהודים וערבים.
ביום בהיר של מאי 1938 , מאחסנים תחמושת בסליק הראשון ולמחרת מגיעות המשפחות הראשונות מקרב המתיישבים ומאיישים את בתיהם.

1948– מלחמת השחרור, לוחמי ההגנה מגיעים לכפר הערבי הסמוך "מיסקי", הכפר נמצא נטוש וכל תושביו ברחו. הגברים מהכפר, מתגייסים כדי לשמור על המוצבים שבין מיסקי לטירה.
15 במאי 1948, כוחות עיראקיים מגיעים לכביש המחבר את שדה-ורבורג לרמת הכובש. הנשים והילדים מפונים מהכפר לישוב "העוגן", שליד גן חיים. הגברים הנותרים בכפר תופסים עמדות מסביב. מסיבה שאינה ברורה העיראקים נסוגים כעבור מספר שעות.

במקביל ,מתקבלת החלטה רשמית כי מעתה השפה הרשמית בכפר תהיה  עברית. החלטה זו גורמת לחלק מחברי ההנהלה שדוברים גרמנית בלבד להתפטר.

1951– מסתיים הליך קליטתם של שתיים עשרה משפחות עולים, ניצולי שואה מהונגריה וצ'כוסלובקיה,  שהחל ב-1949.
בשלב זה מוקצים לכפר עוד 2000 דונם. החבריםהחלו להפעיל באר מים מקומית.
בשנה זו מקבל הכפר עוד מאה וחמישים דונם ,אדמת "פירס" ,עליהם תבנה בעתיד כמחצית מההרחבה הראשונה של הנחלות בישוב.

1957-1958– ההרחבה של הכפר בתהליך פיתוח מואץ,עבור קבוצת עולים מפולין ומרוסיה, המגיעה "בעליית גומולקה", וכן עבור משפחות המגיעות דרך תנועת "מהעיר אל הכפר" ,וקבוצה של עוזבי קיבוצים.
טרם בואם של המתיישבים החדשים נשתל עבורם פרדס משותף של חמש מאות דונם.
.

1992– שכון בנים א' עולה על הקרקע. המאבק למימושו של הפרויקט נמשך למעלה מעשרים שנה. במנהל מקרקעי ישראל ,לא אהבו את הרעיון להפשיר אדמה חקלאית כדי לאפשר מגורים לבני הכפר. אולם מעז יצא מתוק השכונה הלכה ונבנתה ונוספו לכפר עשרים ואחת משפחות צעירות.

1997– שכון בנים ב' עולה לקרקע ולכפר נוספות עוד 43 משפחות עם ילדים קטנים  .

2005– שכון בנים ג' בתהליכי הקמה ולכפר מתווספות 72 משפחות,הסוגרות את מעגל ההרחבות שלו. כמות     
          המשפחות הצעירות עם ילדיהן הביאו לשינוי דמוגראפי בכפר- שהממוצע הגילאי שלו ירד פלאים.