הספד ליודיל"ה יקירי
הספד אינו דבר פרידה, כי איני נפרדת ואיני יכולה להיפרד, הרי איך וכיצד אדם נפרד מעצמו מבשרו ומנשמתו, ככתוב :" על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד."
ואני, מתוך שנות חיי, רק 17 שנים חייתי בלעדי יהודה. וכל שנותי ,חייתי אתו ואותו. ושפר עלי גורלי שיכולתי לצרפו אל משפחתי באהבה הדדית ולחיות שנים יפות יחד.
הכרתי את יהודה במסיבה חנוכה ,עדין תלמידה, חצי שנה לאחר קום המדינה, יהודה כבר חייל בפלמ"ח, מה שכבר היה "גדול בעיני", התחלתי לקבל ממנו מכתבים, ואני כמובן הייתי עסוקה בעניינים נוספים או שכלל לא ידעתי איך כותבים מכתבים לחייל, כמובן שלא עניתי. לפתע הגיע מכתב נוסף ממנו וכשפתחתיו, היה בו דף ריק, רמז דק, "אולי אין לך דפים."
אפיזודה נוספת, באחת מפגישותינו הראשונות, יהודה נתן לי ספר באנגלית, אשר שמו בעברית "מה יפית עמק נוי" ואמר לי קראי את הספר, הוא נפלא, ואחרי כן נשוחח עליו. מזלי היה שבאותה תקופה הוצג הסרט שהומחז מהספר. וכך יכולתי לשוחח עליו כאילו קראתיו.
עוד הזכר אחד, אנו היינו 3 בנות בבית, עליזה, אני ורחל. אבא שלנו צבי ברגר למד אותנו זמירות שבת,בעברית אידיש ובארמית, לא הבנו מלה אחת מכל הנאמר, שרנו בשיבושים נוראיים,עד שיהודה הגיע לביתנו ושמע את השיבושים המצחיקים שאמרנו, כמובן לאחר שהוא שר נכון, בהדגשת כל מלה, דגש ושווא, הבנו את מלות השיר, מי שיודע, "הוא אשר דבר לעם סיגלתו" = הכוונה היא ל "הוא אשר דבר לעם סגולתו."
אם לציין את ידיעותיו הרי שניתן היה ללמוד ממנו מבלי שהוא התכוון ללמד ומבלי שהתכוונו ללמוד, אך מאז תחילת פגישותינו למדתי ממנו רבות רבות והכל הכל. בשנות למודי לתואר אקדמי, יהודה היה המורה הפרטי שלי. עזר לי בכל מסגרות הלימוד ולציין שליהודה לא היה תואר אקדמי, אך הידע שלו היה הרבה למעלה מכך. וכל זאת ללא הגזמה. לא הייתי "אני" לולא יהודה לצדי.
הכל אני חייבת לו.
לחיות אתו לחיות לצדו, זו הרגשת כבוד. בכל שנותי לידו לא נאמרה מלה אחת שאינה מלת כבוד.
אופיו הבסיסי היה בנוי במלת כבוד. כבוד להוריו ולמשפחתו, להורי ולמשפחתי ולכל הסובבים אותו.
כבוד רב היה לו לנושא התורה והיהדות, הוא לא הסכים שיזרקו סוכריות בבית הכנסת כל עוד ספר התורה מונח פתוח על השולחן, רק לאחר סגירת ספר התורה, מותר לזרוק סוכריות.
שיחות באמצע התפילה, בעיניו לא מכובד לדבר בעת התפילה, אפילו בימי חוליו, כשהתקשה לקום, בעת התפילה, בתנועות ידיים בקש ממני לעזור לו לעמוד ולפנות לצד מזרח, כי בשעת התפילה אין מדברים, שיחות ודיבורים סתם.
גברים בלי כיפה בתחומי בית הכנסת נראו בעיניו כחסר כבוד למקום ולכבוד התורה, ולא לשווא כינתה אותו אחת מבנות הכפר "השמים הרוחניים" של שדה ורבורג.
תפילתו כשליח ציבור היתה מעומק הלב, לא רק מן הפה ולחוץ אלא יוצאת מן הלב, ולכן הקפיד על כל מלה שתאמר בכוונה מלאה ברגש מלא, עיניו אורו כשהיה רואה את בית הכנסת מלא במתפללים,וכשהצבור היה שר אתו הרגשתי ממקום מושבי שהוא נותן את כל כולו לתפילה, תפילתו יצאה מן הלב ונכנסה ללב. כי לכל מלה כבודה.
ואכן, בכל מקום שהגיע אליו מיד נתקבל בכבוד רב. אפילו בעת עבודתו כמתדלק בתחנת דלק, אמרו לו אנשים שאין זה מקום מתאים לכישוריו. ואכן, הוא נתקבל לעבודה בבנק,עד להגיעו למשרת מנהל בנק. גם יחסו לעובדים אף לא היה כשל "בוס". הוא היה אחד מן החברים ועמיתים להישגים. עלי לציין בתודה שאף באו לנחמנו.
דמותו המחנכת והמשפיעה היתה מיד בהכרות הראשונה עמו. כמובן יחסו לארץ ישראל דבקותו במדינת ישראל וערכיה. הוא העריך את מעשי אבותיו שעלו ארצה בתחילת המאה הקודמת, חיו בצנעה רבה, דבקותם בדתם ומסירותם לארץ היתה נר לרגליו. כל המחתרות, כולן, היו קדושות בעיניו, וגם צודקות. כמובן, שמיד עם הכרזת הגיוס, יהודה התגייס לפלמ"ח ונלחם במסלול לטרון, באב–אל- וואד ובפריצת הדרך לירושלים, וזאת, במסגרת הגדוד הרביעי, הרא"ל.
בהגיעם לקרית ענבים, למעין בסיס, לא היה מטבח כשר. יהודה מיד נטל על עצמו את המשימה, כדי שחבריו יוכלו לאכול. הוא נתקבל בברכה כי דאגתו לחבריו החיילים היתה בראש מעיניו. נמצאים בידינו מכתבים שיהודה כתב להוריו, גם בנושא זה, וגם כדי שתוסר דאגה מלבם.
יש לציין בכל הליכותיו את הצניעות, הענווה וערכיו הציוניים.
אנו זוכרים כי בסיום תפילות יום הכפורים, יהודה האיץ בנו לשיר 3 שירים
1. לשנה הבאה בירושלים הבנויה
2. אדון עולם
3. התקווה
אלה בדיוק בסיסי אפיו וערכיו
ליהודה יקירי, "מי יעלה בהר קודשו, נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשי" – זה אתה.אני חייבת לסיים את דבר ההספד בתודה ובהוקרה לכל המשתתפים באבלנו, המשפחה הידידים ולכל תושבי הכפר שהעניקו לנו הרגשת בית ותמיכה.
היו ברוכים, חנה ארנון
ל' סיוון תשע"ה
בס"ד .
דוד יהודה שלי !
66 שנים ליווית אותי. פלמל'ה קראת לי.
היית לי כאב, מחנך, מלמד, נוזף וכמובן גם תומך, גאה, מלווה, אוהב ומחבק.
"ואני הדָרךָ ראיתי, אימרתך שמעתי , ומה אהבתי תורתך"
היית לי אוהלה של תורה ושכינה ואהבת מולדת,
דעותיך הנחושות נטמעו בי. אמרת, שמי שאין לו חלק באלהי ישראל ומי שאינו מרגיש בכך, יכול להיות אדם כשר וטוב, אבל יהודי לאומי הוא לא! כאבת את המתרחש והתאכזבת שהארץ שלמענה לחמת כפלמח"ניק ובשאר מלחמות ישראל אינה עומדת בסטנדרטים הגבוהים שלהם ציפית, ולא פעם בקשת שהאנגלים יחזרו כי אנו לא ראויים.
בבדיחות דעת, בקשת להפגש עם משה רבנו, כדי לספר לו כמה הוא צדק, שהעם הזה לא ראוי
לכל חסדי האל ולתורתו. ועכשיו תשב במחיצתו ותדסקסו את הנושא ותתפלספו ותתפלפלו.
ואני, מה יהא עלי? מי ייעץ לי בכל התהיות והשאלות, מי יגיד מה נכון ומה לא, מי יקיים במשפחה את כל האירועים השמחים, כמו בריתות, ברי מצוה ומי להבדיל יקיים אזכרות ויקרא "אל מלא רחמים"?
והנורא מכל, נגוניך וקולך נ ד מ ו . אך הם יתנגנו בי לעולמי עולמים. הנה אתמול בבקר, בעוד אתה נושם את נשימותיך האחרונות, מצאתי את עצמי ממלמלת את תפילת "נתנה תוקף",
"בראש השנה יכתבון, וביום צום כפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו", אוי, מי תאר לעצמו שכך יהיה.
בית הכנסת היה בבת עיניך, מרכז אישיותך וישותך, שמרת עליו כאילו היה רק שלך, במסירות ואהבה אין קץ, והנה בפעם האחרונה בדרך האחרונה שבה פסעת זה היה בדרכך לבית הכנסת,
ומכאן אתה יוצא בדרך זו לדרכך האחרונה. רבי נחמן מברסלב אומר "גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם משם אתה יכול לדבק עצמך אליו"
מלאכי שמים ירדו וישאו אותך על כפיהם,כמי שנושאים תינוק בזהירות שלא להכאיב ,ישר אל גן עדן. למנוחת עולמים.
ואנחנו כאן דמעות עליך מורידין והקב"ה סופרן ומניחן בבית הגנזים.
תודה!! דוד יהודה על כל הזיכרונות והערכים.
ואל תשכח כשיישמעו פעמי משיח "מתחת לקשת רובינזון אנחנו נפגשים, כל אנשי שדה ורבורג" כמאמרך.
אוהבת אותך לעולמים..
תלמה מרגולין (לבית שמיר)
