בחודש נובמבר נפרדנו בבית העלמין מחברנו צפריר בקר במלאת לו 75 שנים. מול נוף השדות המשתרע  מולנו ולקולן החיוני של הציפורים, הובא צפריר למנוחת עולמים.  שנתיים של סבל מתמשך הסתיימו. 
צפריר נולד בשנת 1938 . איש לא צפה שכ-50 שנים לאחר מכן ירכוש משק במושבנו שהוקם בשנת הולדתו. צפריר גדל והתחנך בהרצליה. נפצע קשה במלחמת ששת הימים אך בכח רצון ונחישות השתקם היטב. הקים בית מסחר לחומרי בנין והעבירו לחצר המשק. העסק פעל עד כשנה לפני פטירתו. השאיר אחריו את אשתו רבקה, בניו אילן, אסף,אמיר  ובתו דייה. 8 נכדים, כלה וחתן.
נזכור את צפריר כפי שהיה, בעל נוכחות מרשימה, משכיל, סקרן, אמביציוזי, בעל נפש סוערת, אוהב מרחבים, טבע יופי ובעלי חיים. 
איש משפחה חם ומכיל.  
יהי זכרו ברוך.

29/3/11

21/3/11

שרה אונגר 1924-2012

ביום ראשון 16.12.12 הובאה למנוחת עולמים  שרה אונגר חברתנו.
כל ילדי שנות הארבעים והוריהם הכירו היטב את שרה שהגיעה לכפר כגננת מכפר סבא. 
שמורה לה זכות ראשונים. 
שרה הפכה לחברת שדה ורבורג עם נישואיה לאריק אונגר ז"ל
שרה הייתה עטופה כל שנותיה בכפר במשפחה חמה ואוהבת שטפלה בה עד יומה האחרון. 
ינעמו לך רגבי שדה ורבורג , שרה יקרה.
יהי זכרך ברוך.

 
שרה  אונגר ותמר לייכט הגננות – 1952

מכתבו של צביקה וגנר מדרום אפריקה  16.12.12 

 

 

 

 

SARA UNGER  HAS GONE

Dear Edna, Israel, Israel, grandchildren and grand grandchildren of Sara & Eric,
 
We are sad to hear about the death of Sara. She was like a family to us, all and a sister to my late mother. Without her Sde – Warburg is shrinking for me. I used to see her and enjoy her stories and was always fascinated by her. I could joke with her as if she is my age, and in many cases younger.
 
Did you know that our house next door to you was the one which brought her lots of happiness for years to come? She met blue eyes in the kindergarten which later became the bedroom of my parents. Blue eyes was your father Eric, who impressed the Kfar Saba girls when he came riding on his horse, to dance in Cafe Migdalor. It is there that the young girls of Kfar Saba saw bue eyes for the first time. When she started working in Sde Warburg, your father Eric found the courage to pay a visit to see the new Ganenet (Sara was 18 and the only kindergarten teachers in Sde-Warburg for years) all the boys from Sde-Warburg were talking about. From there on, it was love in the first sight, wedding and great children Israel & Edna.
 
She was always there for my mother. When the war started Eric told her to go and slip at my mother’s house, only to make sure that my mother is not alone.
 
When my parents moved to Sde Warburg, Sara and my mom used to share the one water tap that was located between the two properties (meshakim). My mother with her Pila on the one side and Sara with her Pila and washing on the other side. Washing and talking.
 
You and Israel took her to hospital when her heartbeat hit the sky 150 bits per minutes.  There was no one else to take her. Danny & Motka where gone and Ima Niusia was stubborn to stay. ZYou took her with love to the hospital and visited her until I arrived. Toda Sara and Israel, we are all grateful to you.
 
As you know I was a sailor, working on Cargo and passenger ships. I used to bring home cheese, many time stinking cheeze from France and food from Naples (Na-apolie in Italy). May parents used to share it with Eric and Sara. Once, we were on anchor at sea next to Tel Aviv. First to board the ship was the police and customs. I was on shift when they called me to the Purser’s cabin to see the customs. I was sure that they caught me smuggling something and now I am in big trouble. I entered the Pursers cabin and saw the customs’ officer. Are you Zvi Wagner – Yes I said shaking all over. Eric sends his regards he said. Erick was the chief of customs
in the Tel-Aviv and Lod at the time.  That was Eric – always thinking of us his own kids.
 
Sara, I miss you. I know that you kept your smile for me whenever I came, like a mother waiting for her son to come. You told me of your pain, but I have never seen you in pain, and you made it look so easy. The injection is taking the pain away you said, and you had to go regularly t get an injection. Israel & Edna were next to you at all time. I hope you did not suffer for long.
 
You did it right, and you did it your way. Surrounded with your own family like it should be for all, but very few are lucky to enjoy it. You were always proud and grateful for what Israel & Edna did for you, and you told me about it every year, as if I forgot it. Israel & Edna Toda, you did it for your mother and for your parents, and you can be proud of yourself. It may look like nothing for you, but very few children are doing it today for their parents. God bless you.
 
Sara, I just light a candle in memory of you and Erick, in memory of great people. Sde-Warburg lost today another giant, educator, mother and a good person.
 
To your children, grandchildren and son in-law Amihud I wish long life.
 
Zvi Wagner
WESU Water Engineering Pty Ltd
Eco-water treatment solutions
Saving water, energy and the environment
www.wizwater.com www.wesu.co.za
M. +27-(0)83-377-8353, Tel, +27-(0)11-8037641

 

 

סיפורי ותיקים – ראיון עם שרה ואריק אונגר

יום ראשון כ"ט בתמוז תשע"א 31.7.11

היום נפרדנו בזעזוע ובעצב מהנס להמן ומבנו- יואל.

בשעת בין ערביים, כשקרני השמש המעודנות מלטפות את המצבות בבית העלמין בשדה ורבורג וצובעות אותן בצבעים רכים, הבאנו שנים מחברינו היקרים למנוחות. האב הנס בן ה- 96 שנפטר בשיבה טובה ובנו יואל בן ה-67 שבאופן פתאומי, לא צפוי נפרד מאיתנו. שניהם נטמנו באדמת המושב שאהבו כל כך.

הנס נולד בשנת 1915 בדרמשטאט, גרמניה. איש חרוץ,צנוע, אוהב בריות. עלה ארצה והגיע למושב בשנת 1940 עם אשתו חנה לה היה נשוי 71 שנים. גידל במסירות את אורה בתו ויואל בנו.
הם הקימו בחריצות רבה את משקם.
עוד לפני עלייתו למד צילום. הנס תעד במצלמת "לייקה" משובחת שהביא עמו מגרמניה, במשך שנים רבות את אירועי הכפר, אנשיו, נופיו ואת המבנים. צילומיו הם עדות חשובה לשנותיו הראשונות של הכפר ומספרים את תולדות המקום ללא מילים. הנס היה איש- ספר, ידע שפות. כשחרשותו התגברה למדה חנה שפת סימנים ותרגמה עבורו את הנאמר או רשמה על דף.
אנו נפרדים היום מהנס- מראשוני הכפר ובוניו. נזכור תמיד את עדינותו, אישיותו הנעימה וחיוכו המלבב.

יואל, בן כפרנו היקר, בנו של הנס,יצא לגמלאות זה עתה. הוא התכונן לערוך ביום א' מסיבת פרידה לחבריו ב"תנובה" ולא זכה להגיע לרגע זה. מה היו תוכניותיו לעתיד? מה היו מאוויי נשמתו? לעולם לא נדע… ליווינו אותו למקום השלו ביותר בכפר, כשנוף שדות מעובדים ואדמת חמרה אדמדמה מסביב. אביו נטמן דקות ספורות לפניו במרחק קטנטן מקברו. בני משפחה וחברים עמדו נדהמים לנוכח שתי תלוליות אדמה טריות מכוסות בזרים כשליבם נקרע מצער.

נוחו על משכבכם בשלום, יואל והנס היקרים.

יהי זכרם ברוך.

נורית שטרנברג

יהודית עובדיה  1923-2012

ביום ראשון 16.12.12 נפרדנו בצער מחברתנו יהודית עובדיה לאחר מחלה ממושכת. 
גם בתקופה האחרונה, כשפגשת אותה בטיול ביום שמש, קבלה פניך תמיד בחיוך רחב.
 יהודית גידלה לתפארת ארבעה ילדים: יענקלה, רפי, אבנר ומירי ולצד תפקידה כאם עבדה קשה במשק החקלאי. 
אהבה אנשים וביתה היה פתוח תמיד לאורחים. 
אהבה את החיים והייתה מסורה לחבריה. 
בית שדה ורבורג משתתף בצערו של  אלי בעלה , ילדיה ונכדיה. 
יהי זכרה ברוך.

 
  

 
 

                   קטל וורנר בחגה ה- 50 של שדה ורבורג – 1988
 
 
קטל- נעמי ורנר-ולטר
 
 
בית שדה ורבורג נפרד היום מקטל לאחר מחלה קשה ודעיכה ארוכה. נאמר "היא נגאלה מייסוריה" אך הלב כואב ובוכה. אישה קטנת קומה, צנועה, חרוצה, אשת משפחה חמה ואהובה על חבריה. מוכנה תמיד לעזור לכל מכל הלב בנפש חפצה.
 
קטל הגיעה לכפר בגיל 14 עם אחותה הבכורה, דורלי רוזנבלט ז"ל בעקבות אביהן אלפרד-"פפה ורנר" שהיה חיל-החלוץ עם קום הכפר. נערות צעירות, מנומסות שמיד החלו לעזור בעבודות הבית והמשק. האם הגיעה לארץ לאחר שחיסלה את עסקי המשפחה בגרמניה. בשל הצורך בידיים עובדות, קטל שלימים הפכה לנעמי, לא המשיכה את לימודיה בארץ וכל כולה התמסרה למשק הנבנה.
את בעלה, גבריאל ולטר ז"ל, הכירה בכפר. חתונתם הייתה הראשונה בכפר ובבית העם. לצד בעלה, תרמה רבות למושב המתפתח. גם בימים קשים, מעולם לא התלוננה ותמיד הסבירה פנים לכל החברים. ביתה וליבה היו פתוחים לכל.
קטל ממייסדי שדה ורבורג, חוותה על בשרה את 73 שנות הכפר על הקשיים והשמחות. היא תישאר תמיד בזיכרוננו ובפינה חמה בלבנו.
מי ייתן ותנוח בשלווה בין רגבי שדה ורבורג העוטפים אותה באהבה.
יהי זכרה ברוך.
 
נורית שטרנברג
1.8.11
 
 
 

קטל ולטר – ראיון עם ותיקים 

מרים-גרוצקי-פזה 1927 – 2013

מרים, אחותה של שרה אונגר, הלכה לעולמה לאחר מחלה ממושכת ואישפוז ארוך.

מרים גדלה והתחנכה בכפר סבא עד לנשואיה עם בן המושב מק פזה.

צעירים ונמרצים, עברו לשדה ורבורג למשק 49 ושם עסקו בגידול פרחים.

למרים ומק נולדו בן ובת-צביקה ובת-שבע.

בשנת 1962 מכרו את המשק ועברו לפתח תקוה שם חיה מרים עד יום מותה.

היא הותירה בעל, בן החי בקנדה, בת המתגוררת בפתח תקוה, 6 נכדים ו-5 נינים.

מרים נגאלה מיסוריה והובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בסגולה ב–3.2.2013

יהי זכרה ברוך.

דברים על קברה של מרים – קוראת בת שבע.

רעייה אהובה, אמא יקרה, סבתא וטגם סבתא רבא טובה שלנו .

בחודש הבא היינו אמורים לחגוג לך 86 שנות חיים.

חיים שלמים ומלאים בהיסטוריה, שנים קשות במדינה חדשה שרק הוקמה ואת תמיד דאגת, טיפלת ואהבת את הבית והמשפחה – את אבא, צביקה ואותי.

אני יודעת שזה מעגל החיים אבל זה לא מקל, קשה להתנתק מאמא.

לצערנו הרב, בשבועיים האחרונים לא שמרו עליך כפי שקיווינו וציפינו שישמרו, כאבת הרבה ואנחנו איתך.

אני מקווה שעכשיו את נחה על משכבך בשלום, שפגשת את אחותך שרה זכרונה לברכה האהובה, כל החיים היה לכן קשר הדוק של אחיות בלב ובנפש וכנראה שהרגשת ששרה נפטרה לפני שישה שבועות וייחלת להיות איתה שוב.

אמא, מבטיחה לך שתמיד נספר ונזכור את הדאגה והחיוך שלך ברגעים מאושרים, שומרת, עוזרת ובעיקר אוהבת.

יהי זכרך ברוך

תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן!

בת שבע

 
דודיק מורי ומחנכי
 
למדתי בביה"ס בצופית במחזור כ"א אשר סיים בשנת 1960. מחנכנו היה דודיק. לא דוד, לא קליינמן. פשוט דודיק – על כל המשתמע מהכינוי: חוסר פורמליות ביחסים עם התלמידים, קירוב והתעניינות אמיתית בכל הקורה אותם, לצד סמכות מורית הנקנית מתוקף האישיות ולא מתוך הכללים המקובלים והמצופים.
לכל תלמיד בכיתה היה דודיק שלו. אני רוצה לספר על דודיק שלי:
הגעתי לכיתה המופלאה של מחזור כ"א באמצע כיתה ו' (בבי"ס שמונה-שנתי כמקובל בימים ההם). הייתי בוגרת מערכת החינוך הקיבוצית על כל מעלותיה ומגרעותיה, ואשר הצד הלימודי לא היה הצד החזק בה. מיד עם הגעתי בלטו הפערים הלימודיים בכל המקצועות, ובאופן מיוחד באנגלית וחשבון. במצבנו הכלכלי הירוד לא יכלו הורי להרשות לעצמם מורים פרטיים ואמי נרתמה למשימה כמיטב יכולתה. לקראת סיום השנה קיים דודיק מפגש אישי עם כל תלמיד. נכנסתי לפגישה בפיק ברכיים, משוכנעת כי הוא עומד לספר לי כי יהיה עלי ללמוד שנה נוספת בכיתה ו'. למען האמת לא הצלחתי כל-כך להבין על מה הוא דיבר ורק חיכיתי לפסק הדין הנורא. כשדודיק הודיע על סיום הפגישה שאלתי בקול רועד אם הוא לא מוריד אותי כיתה, ולהפתעתי הגמורה הוא הסביר לי כי זה לא עלה כלל על דעתו וכי הוא מאמין ביכולתי להדביק את כל הכיתה בהקדם. יצאתי מהמפגש כשאני בעננים – לא מאמינה כי כך שפר גורלי.
הצד הלימודי היה רק פן אחד במפגש הבלתי נשכח עם דודיק כי לבד מהיותו מרצה מרתק, בקי ומאתגר הוא עסק גם בחינוך: בהתמודדות עם המתחים החברתיים בכיתה, בשיחות על אהבת אדם ואהבת העם והמדינה ובטיפוח היכולות השונות של תלמידיו. כך הוא פתח לפני בכיתה ז' את האפשרות לביים את "מפצח האגוזים" של צייקובסקי והופעה לפני ההורים והחברים מהכיתות האחרות. כמורה לשעבר אינני יכולה לדמיין מורה אשר במשך כחודש ימים מפסיק ללמד ומאפשר לתלמידיו לחוות "דרך הרגליים" יצירת אמנות בבימוי אחת התלמידות, מתוך הכרה חינוכית ברורה של חשיבות האירוע בדרכם. ואכן חוויה זו הייתה חוויה מעצבת מבחינתנו – כפי שעולה משיחות על חברי. גם לאחר כחמישים שנה מזכירים זאת בכל מפגש יזום או מקרי.
אני זוכרת את דודיק שאינו מפחד להודות בחולשותיו. לדוגמא: הוא טען כי מעולם ולעולם לא ידע להבחין בין שניים לשתיים. הוא פתר את הבעיה בהמצאת המושג "שְתְנֵיֵים"! הוא גם הסביר לנו כי כאשר אנו פורצים באמצע השיעור בצחוק שאינו מבין את פשרו הוא תמיד מסתובב ללוח ובודק אם מכנסיו סגורים…
זכור לי במיוחד הטיול השנתי לאילת לקראת סיום ביה"ס: חמישה ימים – שעות ארוכות אינסופיות – במשאית, ודודיק עמנו כמובן ואינו מנצל את זכותו לשבת בנוחיות בקבינה של הנהג. כבר ביום הטיול הראשון פנתה אליו שולה כהן בבקשה כי יפסיק לקרוא לה שולמית. דודיק התנה את הסכמתו בכך שהיא תצליח לפנות אליו עשר פעמים ברציפות וללא טעות בתואר "מר קליינמן דוד", כשכל טעות שולחת אותה לתחילת הספירה. במשך חמישה ימים ארוכים ניסתה שולה להצליח במשימה וכשלה פעם אחר פעם. לאחר הטיול דודיק כינה אותה עד סוף הלימודים לפי בקשתה.
דודיק היה לי מופת למורה אהוב שהעניק לנו תלמידיו חוויה חינוכית בלתי נשכחת, והיה אחד הגורמים המשמעותיים לבחירתי לעסוק בחינוך במהלך חיי הבוגרים.
יהי זכרו ברוך.
 
צפור תבור רוזנטל
5.10.11
 

             
 
בשם קבוצתנו, אנו מבקשים להביע השתתפות בצערה של יהודית פאר, ארכיונאית במושב גן חיים על מות אחיה
דוד אגמון ז"ל
ודינה קליינמן גיסתו.
דודי , כפי שנקרא בפי מכריו, היה דמות ציבורית ידועה בעל ידע היסטורי רב על תולדות המושבים באזור ובמיוחד על גן חיים.
לימד שנים רבות בבית ספר צופית והעמיד דורות רבים של תלמידים.
את דעותיו פרסם בבלוג של אדמתי ואת סיפוריו-זיכרונותיו פרסם באתר של מושב  גן חיים 
תנחומינו  למשפחה, ליהודית, לדינה קליינמן, חברתנו לצוות ארכיון שדה ורבורג ולבית גן-חיים.
 
יהי זכרו ברוך.

ביום שני 12.9.12 התקיימה בגן חיים אזכרה לדודי קליינמן במלאת שנה לפטירתו.
מובאים בזאת דבריה של ורדה גנזך – תלמידה ממחזור כ"א.

דודיק   יקר !
בין מגוון  תפקידיי  לאורך השנים במערכת החינוך  הנני  מורה להוראת התיאטרון
אחד מתרגילי הבמה  הנם:
לו יכולת לפגוש את  האיש מה היית אומר לו?
היית לי מורה  לחיים,מורה  דרך  כשהגעתי לחברה מגובשת  ואני  חדשה , ביישנית
הגעתי מעיר  לחיי מושב , לשלוש  השנים האחרונות של בית הספר היסודי.
שנים כה משמעותיות בשלב התפתחותי של ילד.
במהירות  ובמיומנות  ובעיקר בהערכה  זיהית את  הפוטנציאל שבי.
ואני זקפתי קומה .
כל שיעור אתך היה בגדר חוויה ,אהבתי כל יום לימודים.
לימים  שהפכתי אני לאשת חינוך העוסקת בהוראת ילדים ומבוגרים בטוחה שאותם ציוני דרך  ששתלת  בי/בנו התלמידים האירו לי את  
דרכי ,הלכו והולכים עמי לאורך כל הדרך.
כך צריך להיות מורה לתלמידיו- משהו קצת אחר מכולם.
אנשים מסוגך  הם יחידי  סגולה
אל אנשים מסוגך  תמיד  חשים געגוע.
ועל כך  הייתי אומרת לך :  זכיתי !!! תודה!!!
ורדה  גנזך– יונגרמן
כותבת-מספרת- משחקת
 15.9.12

  

 

 עלי רוזנבלט 30.6.1921 – 9.7.2013

ביום רביעי, 10.7.2013 בשעה 18.00 הובא למנוחת עולמים חברנו עלי רוזנבלט.

בדרכו האחרונה בשבילי הכפר שאהב אל גבעת בית העלמין.

לעלי, יליד 1921, מלאו לפני שבוע 92 שנים של עשייה, איכפתיות ומעורבות. ממייסדי הכפר ובר סמכא להיסטוריה שלו.

אנו שולחים תנחומינו לילדיו: מיכה, נלה, עוזי  ומשפחותיהם.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, מוקפת בנופים, בציוצי ציפורים וברוח קלה בין הברושים.

יהי זכרו ברוך.

דברי ההספד של נלה

דברים של משפחת סגל

דורלי ועלי רוזנבלט – ותיקים מספרים